בין שיבושי הטיסות, הבורסה והמשלוחים: כך נראית כלכלה שפועלת תחת שני מצבים במקביל

הסיפור הכלכלי של השבועות האחרונים בישראל אינו מסתכם במלחמה, באינפלציה או בצריכה. במידה רבה, הוא סיפור של פיצול. מצד אחד המשק ממשיך לפעול, חברות נערכות, ושחקנים חדשים מזהים הזדמנויות. מצד שני, די באיום ביטחוני אחד או בחסימה של נתיב סחר מרכזי כדי להחזיר את המערכת כולה למצב חירום. שלוש ידיעות שלכאורה אינן קשורות זו לזו, פיצוי לנוסעים שנתקעו בחו”ל, לחץ מחודש בשווקים, וכניסת אובר איטס לישראל, מתכנסות בסופו של דבר לאותה תמונה: הכלכלה המקומית פועלת כעת בשני מצבים בו זמנית, שגרה עסקית לצד חירום מתמשך.

השוק לא מחכה להכרזות. הוא מתמחר סיכון מיד

בבורסה רואים את זה מהר במיוחד. כשהמתיחות האזורית גוברת, השוק לא ממתין לתמונה מלאה. אי הוודאות מתורגמת כמעט מיד למחירים, בעיקר דרך מניות דואליות, אג”ח, סקטורים רגישים לאנרגיה ותחזיות ריבית. לפי הדיווחים, וול סטריט סיימה שבוע שלילי נוסף. תל אביב אמנם הפגינה עמידות יחסית בשבוע שעבר, אבל פתיחת השבוע כבר הושפעה מפערי ארביטראז’ שליליים ומהחשש מהחרפה אזורית.

וזה לא מתמצה בירידות נקודתיות במניות שבבים או פארמה. מה שמסתמן הוא שינוי בטון. בשווקים מדברים יותר על שילוב בעייתי בין האטה לבין לחץ מחודש על המחירים, כלומר מצב שבו העלויות עולות דווקא כשהצמיחה נחלשת. מבחינת ישראל, זו אינה רק שאלה של מצב רוח בשוק. המשמעות רחבה יותר: מימון יקר יותר לחברות, רגישות גבוהה יותר של משקי בית לריבית, וקושי גדל לחזות את הכיוון בענפים שתלויים ביבוא, באנרגיה ובתנועה בינלאומית.

מעניין לראות שתל אביב לא תמיד מגיבה כמו השווקים הגלובליים. לפעמים היא אף נראית חסינה יותר, לפחות בטווח הקצר. אבל גם העמידות הזו עלולה להטעות. ייתכן שהיא קשורה להרכב המדדים, לציפיות שכבר תומחרו, או פשוט לכך שחלק מהפעילות המקומית התרגל לפעול בתוך פרמיית סיכון קבועה. זה לא אומר שאין פגיעה. לעיתים היא פשוט מופיעה מאוחר יותר, בדוחות, בהוצאות המימון ובצריכה.

התעופה חושפת שאלה גדולה יותר: על מי נופלת עלות אי הוודאות

הכוונה של משרד התחבורה לדרוש פיצוי לנוסעים שנתקעו בחו”ל נוגעת אמנם בכאב צרכני מיידי, אבל מאחוריה יש שאלה כלכלית רחבה יותר. ברגעי משבר, מי אמור לשאת במחיר של שיבוש חריג, המדינה, חברות התעופה, חברות הביטוח או הצרכן עצמו?

הדיון הזה חשוב משום שתעופה איננה רק שירות נוחות. עבור ישראל, זו תשתית כלכלית. כשיש שיבושים בטיסות, הנזק אינו נעצר אצל הנוסעים הפרטיים. הוא מגיע גם לנסיעות עבודה, לשרשראות אספקה, לתיירות נכנסת ולתכנון העסקי הבסיסי. שוק שממילא מרגיש קטן ומרוחק נעשה פתאום מבודד עוד יותר. לכן מתווה פיצוי, אם אכן יקודם, לא יהיה רק מהלך צרכני. הוא עשוי להיות ניסיון לשרטט מחדש את גבולות האחריות בשוק שמועד מלכתחילה לשיבושים גיאופוליטיים.

ובכל זאת, צריך להישמר מהבטחות רחבות. עצם העלאת הרעיון של פיצוי אינה מבטיחה שכל נוסע אכן יפוצה, ובוודאי לא באותו אופן. יש הבדלים בין סוגי כרטיסים, בין נסיבות הביטול, בין חברות התעופה ובין ההסדרים המשפטיים האפשריים. ועדיין, עצם החזרה לסוגיה הזו מלמדת שהמדינה מבינה שמשק מודרני אינו יכול להסתפק שוב ושוב בקריאה כללית ל”הבנה מצד הציבור” בכל פעם שהשמיים נסגרים חלקית.

במובן הזה, ענף התעופה נעשה מעין מעבדה. דרכו אפשר לבחון כיצד ישראל מתנהלת בכלכלה שבה מצב חירום כבר אינו אירוע חריג, אלא חלק מהתמחור השוטף. אם זה יוביל לרגולציה ברורה יותר, לחלוקת סיכון מוסדרת יותר או לחובות שירות חדשות, ההשפעה עשויה לחרוג הרבה מעבר לשדה התעופה.

דווקא עכשיו מופיעה תחרות חדשה, ולא במקרה

מול כל אי הוודאות הזו בולטת תנועה בכיוון ההפוך. אובר איטס מתקדמת לקראת כניסה לישראל, מגייסת שליחים ומנהלת מגעים עם מסעדות. על פניו, זה לא נשמע כמו צעד שמתאים לשוק שחי תחת מתיחות ביטחונית מתמשכת. בפועל, ייתכן שזו בדיוק הנקודה. חברות בינלאומיות לא נכנסות רק כשהכול יציב ונוח. הן נכנסות גם כשהן מזהות שחקן דומיננטי שנחלש רגולטורית, צרכנים שמחפשים מחיר, ועסקים שמאסו במבנה עמלות מסוים.

לפי הדיווחים, אחד ממנועי הכניסה הוא התחושה שנפתח חלון הזדמנויות מול וולט, במיוחד לאחר ההתפתחויות מול רשות התחרות. אם אובר איטס אכן תנסה להתחרות באמצעות עמלות נמוכות יותר למסעדות ודמי משלוח אגרסיביים יותר לצרכנים, היא תיגע באחת הנקודות הרגישות ביותר בכלכלת היומיום בישראל: הפער בין נוחות דיגיטלית לבין העלות בפועל.

שוק המשלוחים הוא הרבה מעבר לאוכל. הוא ממחיש איך הצרכן הישראלי מתנהל בעידן של שחיקת כוח קנייה. הוא לא מוותר על שירותים דיגיטליים, אבל בודק מחירים בקפדנות גדולה יותר. הוא רוצה זמינות ומהירות, אך נעשה חשדן יותר כלפי דמי תפעול, עמלות נסתרות ופערים בין המחיר במסעדה למחיר באפליקציה.

אם תיכנס שחקנית נוספת ותאלץ את השוק לזוז, ייתכן שנראה לחץ על שיעורי העמלה, שינוי בתמריצים לשליחים ואולי גם סבב חדש של מבצעי חדירה. מצד שני, לא בטוח שמודל זול יחזיק מעמד לאורך זמן. בישראל, עלויות העבודה, הלוגיסטיקה, הביטוח והתפעול אינן זניחות. לכן גם כאן כדאי להיזהר מפרשנות מהירה מדי שלפיה תחרות חדשה בהכרח תוזיל את השוק באופן יציב. לפעמים היא רק פותחת שלב ניסיוני, ובהמשך המחירים מתכנסים למקום אחר.

מה שלוש הזירות האלה מלמדות, כשמסתכלים עליהן יחד

במבט רחב, לא מדובר ברצף מקרי של ידיעות. מתגבש כאן מבנה כלכלי שונה למדי. שוק ההון מתנהג כמו מערכת חירום. הצרכן דורש הגנות שמזכירות מצב חירום. ובאותו זמן, החברות עצמן, בעיקר בפלטפורמות דיגיטליות, ממשיכות לתכנן צמיחה כאילו השוק כבר נמצא ביום שאחרי.

כך נוצרת כלכלה עם שני שעונים. האחד מודד סיכון, ביטחון, חסימות סחר, ריבית ותנודתיות. השני מודד תחרות, נתח שוק, אפליקציות, נאמנות צרכנים ומהירות כניסה. ושני השעונים האלה לא בהכרח מתקדמים יחד. חברה יכולה לזהות הזדמנות מסחרית בדיוק כשהמשקיעים נעשים דרוכים יותר. רגולטור עשוי לדבר על הגנת צרכן בזמן שהעלות התקציבית והעסקית דווקא מטפסת. והציבור יכול להמשיך להזמין הביתה ולצרוך דיגיטלית, ובאותו זמן לקצץ בהוצאות גדולות ולדחות החלטות.

לכן מי שמחפש כעת תמונת מצב אחת, פשוטה ואחידה, כנראה יפספס את העיקר. אין כרגע סיפור אחד על המשק הישראלי. יש כמה שכבות שפועלות יחד. למעלה רואים חדשות ביטחוניות ולחץ בשווקים. באמצע מתנהלים ויכוחים על פיצוי, אחריות ורגולציה. למטה, ברמת היומיום, השוק ממשיך לנוע, להתחרות ולהמציא את עצמו מחדש.

שלוש נקודות שכדאי לעקוב אחריהן בתקופה הקרובה

• האם התנודתיות בשווקים תישאר אירוע קצר טווח, או תחלחל לעלויות המימון, לדוחות ולצריכה הפרטית.
• האם מתווה הפיצוי בתחום התעופה יקבל עיגון מעשי, או יישאר ברמת הצהרה עקרונית בלבד.
• האם כניסה של שחקן חדש לשוק המשלוחים תיצור תחרות ממשית, או בעיקר קמפיין חדירה זמני שהשפעתו מוגבלת.

אם יש כאן מסקנה זהירה אחת, היא שהכלכלה הישראלית לא עצרה, אבל גם לא באמת חזרה לשגרה. היא למדה לפעול בתוך הפרעה. לפעמים זו עדות לחוסן, ולפעמים זו רק הסתגלות יקרה למצב לא פתור. ההבדל בין שתי האפשרויות האלה לא יתברר בהכרזה אחת. הוא יופיע בחודשים הקרובים, במחירים, בשירות, בתחרות, וגם ביכולת של המדינה לייצר ודאות במקום שבו השוק כבר מזמן הפסיק לחכות לה.