למה השווקים לא קונים רגיעה: מהורמוז ועד וול סטריט, זה הסיכון שמחזיק את המשקיעים דרוכים

השווקים לא הגיבו רק לטון החריף של דונלד טראמפ. מה שהכביד באמת על וול סטריט היה משהו עמוק יותר: ההבנה שהעימות מול איראן מתקרב לנקודה שבה הוא כבר לא נשאר בזירה הצבאית בלבד, אלא נוגע באחד העורקים הרגישים של הכלכלה העולמית, נתיבי האנרגיה במפרץ. לכן גם על רקע דיבורים על הפסקת אש, המדדים בארה”ב המשיכו להיחלש. מבחינת המשקיעים, רגיעה שלא מבטיחה יציבות סביב מצר הורמוז אינה רגיעה של ממש.

הדאו, S&P 500 והנאסד”ק נסחרו בירידות, בזמן שהכותרות התחלפו במהירות: איומים אמריקאיים, תקיפות באיראן, ודיווחים על ניסיונות לכפות פתיחה של הורמוז או להגיע להסכמה על הפסקת אש. על פניו, אפשר היה לצפות שהשוק ייאחז בכל סימן להתמתנות. בפועל קרה ההפך. המשקיעים תימחרו תרחיש שלפיו גם אם יושג שקט זמני, הסיכון לזעזועים במחירי האנרגיה, בסחר העולמי ובתחושת הסיכון הכללית עדיין רחוק מלהתפוגג.

השווקים לא חוששים רק ממלחמה, אלא מהמקום שבו היא עלולה לפגוע

יש הבדל מהותי בין עוד סבב של מתיחות גיאופוליטית לבין אירוע שמתקרב לצוואר בקבוק כלכלי עולמי. מצר הורמוז הוא בדיוק נקודה כזו. חלק ניכר מהנפט העולמי עובר בו, וכל איום על התנועה באזור מתורגם מיד לשאלות רחבות יותר: האם מחירי האנרגיה בדרך למעלה, האם עלויות השינוע יקפצו, והאם האינפלציה, שגם כך מעסיקה את הבנקים המרכזיים, תקבל דחיפה נוספת.

מכאן גם הרגישות הגבוהה לדיווחים על התקיפות סביב האי ח’ארג. האי, שעל פי ההערכות מרכז כמעט את כל יצוא הנפט של איראן, אינו רק יעד צבאי בעל משמעות סמלית. הוא מגלם אפשרות ממשית יותר: שהעימות עובר לשלב שבו גם נכסים כלכליים ותשתיות יצוא נכנסים למשוואה. גם אם המטרות המיידיות הן מערכות הגנה אווירית ולא מתקני נפט, המשקיעים מבינים שהמרחק בין איתות אסטרטגי לבין שיבוש כלכלי עלול להיות קצר מאוד.

למה הדיבורים על הפסקת אש לא הרגיעו

בשוק ההון, לא פעם הכותרת עצמה פחות חשובה מהאמינות שמאחוריה. במקרה הזה, השילוב בין איומים פומביים, אולטימטומים, דיווחים סותרים והמשך פעילות צבאית לא יצר תחושת התייצבות. להפך, הוא חיזק את ההערכה שגם אם תושג הבנה כלשהי, היא עלולה להיות שברירית, מוגבלת, או תלויה בכמה שחקנים שלא בהכרח פועלים באותו קצב הסלמה.

מבחינת המשקיעים, הפסקת אש אמינה צריכה לכלול לפחות שלושה רכיבים: ירידה ברורה ברמת האיומים, אינדיקציה לכך שנתיבי השיט אינם עומדים בפני סכנה מיידית, והבנה שהעימות אינו מתרחב לפגיעה בתשתיות כלכליות. כל עוד שלושת התנאים האלה לא מתקיימים יחד, כל דיווח על רגיעה נתפס כמשהו זמני. לכן נרשמה תגובה של בריחה מסיכון, ולא מעבר חד לאופטימיות.

יש כאן גם זיכרון מצטבר של השוק

המשקיעים כבר ראו בעבר מקרים שבהם שוקי המניות זינקו מהר מדי על כותרות חיוביות, ואז נאלצו לתקן כשהתברר שהתמונה מורכבת יותר. במקרה הנוכחי, השאלה אינה רק אם ארה”ב וישראל מגבירות לחץ, אלא אם איראן תבחר להגיב בדרך שתשפיע על שוק האנרגיה או על נתיבי השיט. זה תרחיש שלא מחייב חסימה מלאה של הורמוז כדי לייצר לחץ. לעיתים איום מתמשך, עלייה בפרמיות הביטוח או היסוס מצד מפעילי ספנות מספיקים כדי לשנות מחירים.

כך אירוע אזורי הופך מהר לסיפור גלובלי

המעבר מגיאופוליטיקה לשווקים נעשה דרך כמה מנגנונים ברורים. הראשון הוא נפט. אחריו מגיעה האינפלציה. משם הדרך לריבית קצרה. כשמחירי האנרגיה עולים, חברות מתמודדות עם עלויות גבוהות יותר, צרכנים משלמים יותר, והבנקים המרכזיים מתקשים להצדיק הקלה מהירה במדיניות. זה לא אומר שכל זעזוע נמשך לאורך זמן, אבל בשלב הראשון השוק נוטה לתמחר את הסיכון עוד לפני שהוא יודע להעריך את משכו.

וול סטריט נכנסה לתקופה הזו כשהיא ממילא רגישה: תמחורים גבוהים בחלק ממניות הטכנולוגיה, תלות בציפיות להמשך צמיחה, וערנות לכל גורם שעלול להחזיר לחץ אינפלציוני. לכן, כשהכותרות הביטחוניות מתחברות לחשש מאנרגיה יקרה יותר, קשה למדדי המניות להישאר אדישים.

ובתוך הירידות הכלליות, היו גם מניות שעלו. ברודקום, למשל, בלטה על רקע חדשות עסקיות הקשורות לבינה מלאכותית ולשיתופי פעולה עם גוגל ואנתרופיק. זה מזכיר שהשוק אינו נע כמקשה אחת. גם ביום מתוח, סיפור חברה חזק יכול לייצר תנועה בכיוון הפוך. ובכל זאת, המגמה הרחבה נקבעת כרגע פחות לפי דוחות ויותר לפי גיאופוליטיקה ואנרגיה.

ומה קורה בתל אביב?

הבורסה המקומית פועלת במציאות מורכבת אפילו יותר. המשקיעים בישראל לא רק עוקבים אחר הסיכון, אלא חיים בתוכו. לכן בתל אביב התגובה משלבת בדרך כלל שתי שכבות במקביל: הערכת מצב ביטחונית מקומית, לצד ההשפעות המאקרו-כלכליות שמגיעות דרך הנפט, המטבעות, האג”ח ותיאבון הסיכון של משקיעים זרים.

גם בלי להיצמד לנתון מסוים מיום מסחר בודד, המנגנון ברור. כשגובר החשש להתרחבות אזורית, השוק הישראלי בוחן לא רק את מצב החברות, אלא גם את ההשפעה האפשרית על שער השקל, על עלויות הגיוס, על פרמיית הסיכון של ישראל ועל היכולת של עסקים לפעול בסביבה פחות צפויה. אם במקביל נרשמת מתיחות גם בשווקי החוץ, הלחץ עשוי להיות כפול.

בישראל ההשפעה אינה נשארת רק על המסכים

לישראל, יותר מאשר לחלק מהשווקים הגדולים, יש רגישות מיידית להתפתחויות אזוריות. פגיעה בנתיבי סחר או עלייה חדה במחירי אנרגיה עלולות לחלחל לעלויות ההובלה, למחירי מוצרים מיובאים, לתחבורה ולתעשייה. גם אם בהמשך חלק מההשפעה מתמתן, עצם אי הוודאות מקשה על השווקים לתמחר סיכון בשקט.

מה השוק מחפש עכשיו

המשקיעים לא מחפשים כרגע עוד אמירה דרמטית. הם מחפשים סימנים מעשיים, וימשיכו לעקוב בעיקר אחרי שלושה צירים:

• האם יש פגיעה ממשית בתנועת השיט במצר הורמוז, או שמדובר באיום שנשאר ברמת הרטוריקה.

• האם התקיפות סביב נכסים אסטרטגיים באיראן נשארות ממוקדות צבאית, או גולשות לפגיעה בתשתיות כלכליות.

• האם מתחילה התמתנות עקבית במסרים ובפעולות, כזו שמאפשרת להפחית את פרמיית הסיכון ולא רק לדחות את ההכרעה בכמה שעות.

כל עוד אין תשובות ברורות בנקודות האלה, השווקים צפויים להמשיך להתנהל בזהירות. זה לא בהכרח אומר מפולת, וגם לא בהכרח תחילתו של משבר אנרגיה רחב. אבל זה בהחלט מסביר מדוע כותרות על הפסקת אש לא הספיקו כדי להחזיר ביטחון.

התגובה הנוכחית מחדדת נקודה פשוטה: השוק מתרשם פחות מהצהרות, ויותר ממבנה הסיכון. כרגע, מבנה הסיכון באזור נשען על נקודת חנק אחת שכל העולם מבין היטב את משמעותה. במצב כזה, הפסימיות בשווקים אינה רק תגובה רגשית לכותרות. זו דרך לומר שהשאלה האמיתית אינה אם יוכרז שקט, אלא אם תשתית הסחר והאנרגיה באזור תחזור להיתפס כיציבה דיה.

במילים פשוטות, המשקיעים לא שואלים רק אם תהיה הפסקת אש. הם שואלים איזה סוג של הפסקת אש, לכמה זמן, ובאיזה מחיר כלכלי. עד שלא תהיה להם תשובה משכנעת יותר, התנודתיות כנראה תישאר חלק מהתמונה.