כשהצעירים עוזבים, גם הבלוקצ’יין מרגיש: מה ההגירה עושה לאקוסיסטם הקריפטו הישראלי

תעשיית הקריפטו מרבה לדבר על ביזור, אבל בפועל היא נשענת במידה רבה על ריכוזים אנושיים. מפתחים, חוקרי אבטחה, יזמים, עורכי דין שמכירים רגולציה, קרנות וקהילות. לכן הנתונים החדשים על העלייה בהגירה מישראל, ובייחוד על עזיבה גוברת של צעירים ואנשים משכילים, אמורים לעניין גם את מי שעוקב אחרי בלוקצ’יין, לא רק את מי שעוקב אחרי שוק הדיור.

בחודשים האחרונים, השיח הציבורי בישראל הסתכל על ההגירה בעיקר דרך שני מסכים: פוליטיקה ונדל”ן. מצד אחד, ויכוח על הסיבות לעלייה בעזיבה. מצד שני, הערכות שלפיהן ירידה במספר הצעירים שנשארים בארץ תשפיע גם על הביקוש לדירות. אבל יש גם מסך שלישי, שמקבל פחות תשומת לב: האקוסיסטם הטכנולוגי. בקריפטו, אולי יותר מבתחומים אחרים, תנועה של אנשים משנה לא רק את היקף השוק, אלא גם את המבנה שלו.

הסיפור הוא לא רק כמה עזבו, אלא מי עזב

אחת הנקודות הבולטות בנתונים שפורסמו נוגעת לא רק לגידול במספר הישראלים שעזבו, אלא גם למאפייני ההשכלה שלהם. כשיותר בעלי מיומנויות גבוהות יוצאים, ההשפעה על תעשיות חדשניות אינה ליניארית. סטארט־אפ לא צריך אלף עובדים כדי להישאר תחרותי. לפעמים מספיקים כמה מהנדסים בכירים, מומחה קריפטוגרפיה אחד או צוות מוצר מנוסה שעובר לחו”ל, כדי שפעילות שלמה תזוז איתם.

זה בולט במיוחד בבלוקצ’יין. ממילא מדובר בתחום שנשען על צוותים רזים יחסית, על עבודה גלובלית מהיום הראשון, ועל יכולת לרשום חברה במקום אחד, להעסיק עובדים בשני מקומות ולשרת קהילה עולמית בלי תלות גבוהה בשוק המקומי. אם פעם היה קשה “לייצא” חברת טכנולוגיה, בקריפטו זה כמעט מצב ברירת המחדל.

מה משתנה כשמרכז הכובד יוצא החוצה

ההשפעה הראשונה נוגעת לשוק הכישרונות. ישראל בנתה לעצמה מעמד חזק בעולמות הסייבר, התשתיות והפינטק, ואלה תחומים שחופפים לא מעט לקריפטו. כשחלק מהאנשים המנוסים בוחרים לעבור ללונדון, ליסבון, ברלין, ניו יורק או דובאי, הם לא בהכרח מנתקים קשר מישראל. ובכל זאת, עם הזמן מוקד קבלת ההחלטות זז. הגיוס הבא נעשה שם. המשקיע הקרוב הופך למקומי של אותה זירה. שיתופי הפעולה נרקמים סביב קהילה אחרת.

ההשפעה השנייה נוגעת ליזמות המוקדמת. אקוסיסטם חי לא נשען רק על חברות בשלות, אלא גם על מפגשים אקראיים, קבוצות מפתחים, האקתונים, ועובדים שעוזבים מקום אחד כדי להקים משהו חדש. אם פחות אנשים כאלה נשארים בארץ, נחלש גם הדבק הלא פורמלי שמייצר את הגל הבא. זו לא בהכרח קריסה דרמטית. יותר שחיקה איטית, מהסוג שקל לפספס בשנה אחת ומרגישים היטב אחרי שלוש.

ויש גם היבט תדמיתי. משקיעים זרים בוחנים לא רק טכנולוגיה, אלא גם יציבות, עומק של שוק עבודה ורצף תפעולי. כשהשיח סביב ישראל כולל יותר הגירה שלילית ופחות חזרה של תושבים, זה לא אומר שהשקעות יעצרו. כן ייתכן שזה יכניס יותר שאלות לשלב הבדיקה: איפה יושב הצוות, איפה תהיה הישות המשפטית, והאם אפשר יהיה להסתמך גם בעוד שנתיים על גיוס מקומי.

לקריפטו יש יתרון אחד, אבל גם מחיר

דווקא בגלל שמדובר בתחום גלובלי, חברות קריפטו ישראליות מסוגלות להסתגל מהר יותר מחברות שפועלות רק בשוק המקומי. הן יכולות להשאיר כאן חלק מפעילות המחקר והפיתוח, להעביר הנהלה או פיתוח עסקי לחו”ל, ולבנות מודל היברידי. במבט צר, זה אפילו עשוי להיראות כמו חוסן.

אבל לחוסן הזה יש גם מחיר נסתר. כשחברה ישראלית ממשיכה לפתח מוצר באמצעות עובדים ישראלים, אך כבר לא באמת פועלת מישראל, הערך המקומי נשחק. יש פחות מסגרות קהילתיות, פחות חניכה לדור צעיר, ופחות מומחים שנשארים זמינים לאוניברסיטאות, למיטאפים ולחברות חדשות. ישראל עדיין נהנית מהמוניטין, אבל חלק מהתועלת ארוכת הטווח מטפטף החוצה.

למה נתוני הדיור רלוונטיים בכלל לבלוקצ’יין

הקשר בין הגירה לשוק הדיור, שעליו הצביע גם בנק ישראל, עשוי להיראות רחוק מעולם הבלוקצ’יין. בפועל, הוא מלמד על תחושה כלכלית רחבה יותר. אם גופים מרכזיים מעדכנים מטה תחזיות ביקוש לדירות בגלל עזיבה של צעירים, זה כבר רמז לכך שהשינוי אינו נתפס רק כאפיזודה חולפת. עבור תעשיית הקריפטו, זו אינדיקציה לכך שלא מדובר רק בבריחת מוחות נקודתית, אלא בתזוזה דמוגרפית שיכולה להשפיע על צריכה, השקעות, תעסוקה וסנטימנט.

מעבר לכך, סביבת מחיה יקרה ולא יציבה משפיעה גם על בחירת המיקום של עובדים צעירים. מי שיכול לעבוד מרחוק עבור פרוטוקול בינלאומי או סטארט־אפ ווב3 לא בהכרח יבחר לעשות זאת מתל אביב, אם במקומות אחרים הוא מוצא עלות מחיה נמוכה יותר, קהילה מקצועית פעילה וודאות רגולטורית יחסית. זה לא השיקול היחיד, אבל הוא בהחלט חלק מהמשוואה.

האם מדובר באיום מיידי על התחום

כדאי להיזהר מהצהרות חדות מדי. נתוני הגירה מושפעים גם מהגדרות סטטיסטיות, מעיתוי המדידה ומהשאלה מי נחשב מהגר ומי ייחשב בהמשך חוזר. גם בעולם הקריפטו קשה למדוד פעילות לפי גבולות לאומיים. חברה יכולה להיות רשומה בחו”ל, להעסיק ישראלים, לגייס הון מקרנות זרות ולשרת משתמשים בכל העולם. לכן לא כל יציאה של אדם אחד משקפת בהכרח אובדן מלא למשק המקומי.

ובכל זאת, קשה להתעלם מהאיתות. כאשר העזיבה מתרחבת דווקא בקרב אוכלוסייה משכילה, וכאשר מוסדות כלכליים כבר מזהים לכך השלכות רוחב, סביר לראות בזה גם משתנה רלוונטי לעתיד החדשנות הישראלית. בקריפטו, תחום שבו הון אנושי הוא לא פעם הנכס המרכזי, המשמעות עשויה להיות חדה במיוחד.

מה אפשר ללמוד מזה על השנים הקרובות

ייתכן שנראה פחות “חברות קריפטו ישראליות” במובן הישן, ויותר חברות עם DNA ישראלי שפועלות מראש במבנה בינלאומי. המייסדים יהיו ישראלים, חלק מהפיתוח יישאר כאן, אבל המרכז הארגוני, הרגולטורי או המסחרי יתמקם במקום אחר. אצל חלק מהחברות זה כבר המצב היום, והגירה מוגברת יכולה להאיץ את הדפוס הזה.

במקביל, הקהילה המקומית עשויה להפוך לקטנה יותר אך גם מחוברת יותר לחו”ל. זה לא בהכרח שלילי. קשרים גלובליים תמיד היו יתרון בתחום. השאלה היא אם ישראל תישאר גם זירה שמצמיחה יוזמות חדשות, או שתהפוך בעיקר למאגר כישרון שמוזן החוצה. ההבדל בין שני המצבים האלה משמעותי.

בסופו של דבר, הנתונים על ההגירה לא אומרים שתעשיית הבלוקצ’יין הישראלית נחלשת מחר בבוקר. הם כן מזכירים שטכנולוגיה, גם כזו שנהנית מדימוי חסר גבולות, עדיין תלויה מאוד באנשים ובמקום שבו הם בוחרים לחיות, לעבוד ולהקים את המיזם הבא. אם פחות מהם בוחרים לעשות את זה כאן, גם רשת מבוזרת מרגישה את זה.

המידע בכתבה הוא מידע כללי בלבד ואינו מהווה ייעוץ משפטי. בכל מקרה פרטני כדאי לבחון את העובדות והמסמכים מול איש מקצוע מתאים.