כשהריבית לא זזה והמחיר דווקא כן: מה מספרים הפיקדונות ופשרת שטראוס על תמחור הסיכון

הסיפור כאן אינו רק 30 מיליון השקלים ששטראוס תקבל, וגם לא עוד עשירית אחוז שנמחקה מהריבית על הפיקדונות. מה שבולט יותר הוא האופן שבו מוסדות פיננסיים מתמחרים מחדש סיכון, גם כשהריבית הרשמית עצמה אינה זזה. לכאורה הכול יציב: אין מהלך מוניטרי חדש, אין דרמה. בפועל, מחיר הכסף ממשיך להשתנות. פעם דרך פשרה משפטית מצומצמת מול נזק גדול בהרבה, ופעם דרך שחיקה שקטה בתשואה שהציבור מקבל על מזומן בבנק.

שני האירועים שפורסמו כמעט באותו זמן נראים, במבט ראשון, כאילו אין ביניהם קשר. מצד אחד, שטראוס תקבל מכלל כ-30 מיליון שקל בעקבות פרשת הסלמונלה, כאשר היקף הנזק שהוערך עמד על 293 מיליון שקל. מצד אחר, הריבית הממוצעת על פיקדונות לטווח של חצי שנה עד שנה ירדה במרץ ל-3.85%, אף שבנק ישראל הותיר את הריבית ללא שינוי. אבל מתחת לפני השטח פועל היגיון דומה: המערכת אינה מעלימה סיכון, אלא קובעת מחדש מי יישא בו.

לא כל נזק מתורגם לפיצוי, ולא כל ריבית מגיעה ללקוח

במקרה של שטראוס, הפער בין הנזק הנטען לבין הפיצוי בפועל בולט מאוד. ועדה בלתי תלויה קבעה כי ברמת הדירקטוריון והפיקוח הכללי לא הוצגו די ראיות להפרת חובות אמונים או להתעלמות מדגלים אדומים שהובאו לידיעת ההנהלה הבכירה. לצד זה, אותרו כשלים ברמות ביצוע וניהול מסוימות, בעיקר ביישום נהלים, בבדיקות, בטיפול בתלונות ובתפיסת סיכון לא מספקת במפעל. זו תמונה מורכבת, ולא כזו שמצביעה על אחריות מלאה וברורה של גורם אחד. בהתאם, גם הסכום שנפסק רחוק מהיקף הנזק הכולל.

הפרט הזה חשוב משום שהוא מחדד עיקרון בסיסי בתמחור סיכון: גם אירוע יקר במיוחד אינו הופך אוטומטית לפיצוי באותו סדר גודל. כדי להפוך נזק לתשלום, לא די להראות שנגרמה פגיעה. צריך לבסס אחריות, להראות קשר סיבתי, ולהוכיח שיש סיכוי ממשי לגבות את הסכום. בית המשפט, שאישר את הפשרה, הבהיר למעשה את ההבדל בין נזק חשבונאי לבין נזק שאפשר לתרגם לתביעה אפקטיבית.

במילים פשוטות, ביטוח אינו קופה כללית שמכסה כל הפסד עסקי גדול. הוא פועל בתוך גבולות אחריות, ניסוחי פוליסה, איכות ראיות ועלות ניהול סכסוך. זה נכון בישראל, וזה נכון גם בשווקים גדולים יותר. אחרי שנים של זעזועים בשרשראות אספקה, בבריאות הציבור, בסייבר ובמזג אוויר קיצוני, חברות ביטוח בעולם נוטות לדייק יותר בשאלה מהו סיכון בר כיסוי ומהו הפסד עסקי שנותר בעיקר אצל החברה עצמה.

הפיקדונות נשחקים גם כשהריבית הרשמית לא זזה

בצד השני של המערכת מופיע דפוס דומה, רק מכיוון אחר. בנק ישראל לא הוריד ריבית, ובכל זאת הריבית על הפיקדונות המשיכה לרדת. על פניו זו סתירה: אם מחיר הכסף שקובע הבנק המרכזי נותר ללא שינוי, מדוע מחיר הכסף של משקי הבית כן השתנה?

התשובה קשורה לכוח שוק ולשאלה עד כמה הבנקים באמת זקוקים לכסף חדש. כשאין עליהם לחץ חריג לגייס מקורות, אין להם הכרח לגלגל ללקוח את מלוא סביבת הריבית. חלק גדול מהציבור עדיין מחזיק סכומים משמעותיים בעו”ש, לעיתים כמעט בלי תשואה. לכן לבנקים יש מרחב להוריד את המחיר שהם משלמים על פיקדונות, מבלי לאבד בהכרח את הנזילות הדרושה להם. הנתון על יתרות העו”ש, בהיקף של מאות מיליארדי שקלים, ממחיש עד כמה הבסיס הזה משמעותי.

גם בתוך שוק הפיקדונות קשה לדבר על מחיר אחד. בנק אחד מציע מעל 5%, ואחר קרוב ל-3.2% באותו טווח זמן. זה פער גדול מכדי לייחס אותו רק לריבית במשק. הוא משקף הבדלים במודל העסקי, במאמץ לגייס לקוחות, ברמת התחרות שכל מוסד בוחר לייצר ובמידת הנכונות שלו לשלם כדי להגדיל נתח שוק.

כאן כבר לא מדובר רק בריבית בנק ישראל, אלא בתמחור של הלקוח עצמו. לקוח שנחשב רגיש למחיר, דיגיטלי, נייד ומוכן להשוות, עשוי לקבל הצעה שונה מאוד מזו שיקבל מי שנשאר באותו בנק מתוך הרגל. לכן הממוצע המערכתי מטשטש מציאות מפוצלת הרבה יותר.

המסר הרחב: הסיכון נוטה לעבור למי שפחות מתמקח

זה החוט שמחבר בין שני המקרים. בפרשת שטראוס, לא כל העלות של האירוע עברה למבטחת. במערכת הבנקאית, לא כל יתרון הריבית במשק עבר למפקידים. בשני המצבים, הגוף הפיננסי בוחן מה הוא מחויב לשלם, ולא רק מה אפשר היה לשלם בתיאוריה.

מבחינה כלכלית, זו תזכורת לכך שמוסדות פיננסיים פועלים לפי יחס סיכון-תשואה גם כשהם אינם קונים מניות או אג”ח. חברת ביטוח בוחנת את סיכויי ההליך ואת גבולות האחריות. בנק בוחן את עלות גיוס הכסף מול החלופות שבידיו. כאשר התחרות אינה לוחצת מספיק, או כשהעמימות המשפטית נותרת גבוהה, חלק מהסיכון נשאר אצל הלקוח או אצל החברה המבוטחת.

לכן יש משהו מטעה בהנחה שהמערכת מתיישרת מיד עם הנתון המאקרו-כלכלי המרכזי. בפועל, העברת שינויי ריבית או עלויות של אירוע חריג נעשית חלקית, באיחור, ולא באופן שוויוני. זה מאפיין מוכר גם בשווקים בינלאומיים. הפד או ה-ECB יכולים לשנות ריבית, אבל עד שהשינוי מגיע למשקי בית, לעסקים קטנים ולמחירי מוצרי חיסכון, הוא עובר דרך שכבות של שיקול מסחרי.

למה זה חשוב דווקא עכשיו

התקופה הנוכחית מאופיינת בריבית שאינה נמוכה, אך גם כבר אינה מטפסת, ובאי ודאות גיאופוליטית וכלכלית שלא נעלמה. במצב כזה, שווקים פיננסיים נוטים לעבור מתגובה חדה לכיול עדין יותר. לא בהכרח כותרות גדולות, אלא שורה של התאמות קטנות במחיר: על הפיקדון, על האשראי, על הפרמיה, על היקף הכיסוי, על הנכונות להתפשר.

מבחינת עסקים, המשמעות היא שהגנה פיננסית לא תמיד חופפת להיקף החשיפה בפועל. גם כשיש ביטוח, גם כשקיימת פוליסה, וגם כשאירע אירוע משמעותי, הדרך מפגיעה תפעולית לפיצוי כספי עלולה להיות ארוכה ומוגבלת. אצל משקי הבית המשמעות שונה, אבל לא פחות מהותית: הריבית הרשמית לבדה אינה מספרת מה קורה לכסף הפנוי שלהם. מי שאינו בודק חלופות עלול להישאר עם תשואה נמוכה משמעותית מזו שקיימת בשוק.

כדאי לומר זאת בזהירות: הנתונים הללו אינם מובילים למסקנה אחת שמתאימה לכולם. יש הבדלים בין לקוחות, בין מוצרים, בין מאפייני סיכון ובין צרכים נזילים לטווח קצר. גם השוואה בין פיקדון, מק”מ או אשראי צריכה להיעשות לפי תנאים מלאים, מיסוי, נזילות ונסיבות אישיות. ובכל זאת, ברמה המערכתית, קשה להתעלם מהכיוון.

לא משבר, אלא משמעת פיננסית קשוחה יותר

קל לקרוא את שני הנתונים האלה כסימן שלילי. אפשר גם לקרוא אותם אחרת: לא כעדות לקריסה של המערכת, אלא להקשחה של כללי המשחק. חברות ביטוח אינן ממהרות לשלם על כל נזק עסקי כאילו האחריות ברורה מאליה. בנקים, מצדם, אינם ממהרים לחלוק עם הציבור את מלוא היתרון של סביבת הריבית, במיוחד כשהם מעריכים שהלקוחות לא יברחו בהמוניהם.

זה לא בהכרח חריג. ייתכן שזו פשוט הצורה הרגילה יותר של פיננסים כיום: פחות תנועה חדה בנתון אחד, יותר שכבות של תמחור דינמי. מי שמסתכל רק על החלטת הריבית, או רק על גודל הנזק, עלול לפספס את העיקר. השאלה המרכזית היא מי נושא בסיכון בסוף התהליך, וכמה ממנו הוא מצליח להעביר הלאה.

במובן הזה, הפשרה של שטראוס והירידה בריבית על הפיקדונות אינן שני סיפורים נפרדים. אלה שתי המחשות לאותו עיקרון: בעידן של אי ודאות מתמשכת, הערך של כסף, כיסוי ואחריות נקבע פחות לפי הכותרת ויותר לפי כוח המיקוח, מבנה השוק והיכולת להוכיח, לדרוש ולקבל.

המידע בכתבה הוא מידע כללי בלבד ואינו מהווה ייעוץ השקעות, ייעוץ פנסיוני, ייעוץ ביטוחי, שיווק פנסיוני או המלצה לפעולה. לפני קבלת החלטה כדאי לבדוק את הנתונים האישיים ולקבל ייעוץ מתאים.