משוק ההון ועד המשאבה: למה בישראל המבנה קובע יותר מהכוכבים

בכלכלה הישראלית יש פיתוי קבוע לספר הכול דרך אנשים: מנכ”ל מבריק, שר אוצר תקיף, יזם עם אינטואיציה, רגולטור שהגיע בדיוק בזמן. זה נוח, זה חד, ולפעמים זה גם מחמיץ את העיקר. שני סיפורים שעלו כמעט יחד, הווידוי המאוחר של רועי ורמוס על פסגות והעימות הפוליטי סביב מחיר הדלק, מזכירים שהכוח האמיתי נמצא לא פעם במקום פחות דרמטי: במבנה השוק, ברגולציה ובמסים.

לכאורה, אין ביניהם קשר. מצד אחד, אחד האנשים המזוהים ביותר עם תור הזהב של בתי ההשקעות חוזר בדיעבד אל הכאב של נפילת פסגות. מצד אחר, עוד סיבוב מוכר של ויכוח פוליטי על השאלה מי הוזיל ומי ייקר את הבנזין. אבל כשמציבים את שני המקרים זה ליד זה, מתקבלת תמונה חדה יותר של המשק הישראלי: גם בנוכחות דמויות חזקות, המסגרת שבתוכה הן פועלות קובעת חלק גדול מהתוצאה.

המקרה של פסגות: כוכב גדול בתוך מערכת שלא מוותרת

רועי ורמוס חזר לדבר אחרי שנים ארוכות, והעניין בדבריו אינו רק אישי. יש שם כאב על מה שקרה לפסגות, וגם תחושת החמצה סביב גוף שהיה סמל לעוצמה בשוק ההון המקומי. אבל מעבר לזה, הסיפור שלו מזכיר עד כמה מוסדות פיננסיים בישראל תלויים לא רק בביצועים העסקיים שלהם, אלא גם באמון רגולטורי.

פסגות של אותם ימים לא הייתה סתם חברה מצליחה. היא הייתה מוקד כוח של ממש. היא ניהלה כספים בהיקפים גדולים, השפיעה על שוק האג”ח, על החיסכון לטווח ארוך ועל האופן שבו הציבור הסתכל על תעשיית ההשקעות. ובכל זאת, הסדק לא הגיע מקריסה עסקית קלאסית, אלא מחקירה שנגעה לציות ולפיקוח. במילים פשוטות: לא מספיק להיות גדול, רווחי ומשפיע. בשוק פיננסי, הלגיטימיות חשובה כמעט כמו התשואה.

זו נקודה שחוזרת שוב ושוב בגלגולים שונים של שוק ההון הישראלי. במשך שנים היה מקובל לתאר את הענף דרך מנהלים דומיננטיים ובתי השקעות עם אופי מובהק. בפועל, המגמה ארוכת הטווח הייתה כמעט הפוכה: פחות מקום לאישיות, יותר למערכת. יותר בקרה, יותר דרישות, יותר רגישות לסיכוני מוניטין, ויותר הבנה שאירוע אחד עשוי לשנות מסלול של מוסד שלם.

גם התחנה הבאה של ורמוס אחרי פסגות, קרן הגידור נוקד קפיטל, משתלבת בתמונה הזאת. המעבר מגוף קמעונאי גדול, מפוקח וחשוף, לפלטפורמה ממוקדת ומתוחכמת יותר, משקף שינוי עמוק בשוק המקומי. מי שמחפש גמישות, מהירות וקבלת החלטות פחות פומבית, מוצא אותן לעיתים מחוץ למרכז הכובד הישן של בתי ההשקעות הגדולים. זה לא אומר שהפיקוח נעלם, אבל כן מלמד שמבנה השוק החדש מתגמל מודלים אחרים מאלה שהובילו בעבר.

המקרה של הדלק: המסר הפוליטי פשוט, מנגנון המחיר הרבה פחות

גם סביב מחיר הדלק קל להיסחף לסיפור על אדם אחד. שר אוצר שהוריד, ממשלה שהעלתה, פוליטיקאי שדואג לצרכן, אחר שמכביד עליו. אלא שכאשר מפרקים את המחיר למרכיביו, מתברר שהשאלה החשובה אינה מי פרסם פוסט חד יותר, אלא איך המדינה בוחרת להשתמש במסים.

מחיר הבנזין בתחנה אינו רק תרגום ישיר של מחיר הנפט בעולם. הוא כולל גם בלו, מע”מ, רכיבי שיווק והוצאות נוספות. לכן ייתכן בהחלט מצב שבו הנפט נחלש, אבל הנהג משלם יותר. זה בדיוק מסוג הנושאים שבהם השיח הציבורי נוטה לפספס את הליבה: הממשלה לא שולטת במחיר הנפט, אבל יש לה השפעה ממשית על הרכיב המיסויי. וכשהרכיב הזה משתנה, מרגישים את זה מיד בקופה.

ובכל זאת, גם כאן התמונה מורכבת יותר מהכרזה חד משמעית. הפחתת בלו יכולה להקל בטווח הקצר, במיוחד כשהאנרגיה מתייקרת בחדות. מנגד, גורמי מקצוע ביקרו בעבר צעדים כאלה בטענה שהם שוחקים את הכנסות המדינה ומקהים את מסר המס, שנועד בין היתר לשקף עלויות סביבתיות וחיצוניות של שימוש בדלקים. עליית מע”מ, מן הצד השני, מכבידה על משקי הבית, אבל לעיתים נתפסת ככלי פיסקלי שכמעט אי אפשר בלעדיו בתקופה של הוצאות מלחמה וגירעון מתרחב.

כלומר, גם כאן הדמות שבקדמת הבמה פחות חשובה מהמנגנון. אפשר להתווכח אם נכון היה לבטל הנחה, אם היה ראוי להאריך אותה, ואם נטל המס חולק נכון. אלה ויכוחים לגיטימיים. אבל קשה להציג את מחיר הדלק כהוכחה פשוטה לכך שאדם אחד טוב יותר לכלכלה ואחר פחות. המחיר מושפע מבחירה בין יעדים שמתנגשים זה בזה: סיוע לצרכן, משמעת תקציבית, תמריצים סביבתיים ומימון צרכים לאומיים חריגים.

החוט שמחבר בין שני הסיפורים

בשני המקרים, האינסטינקט הציבורי מחפש גיבור או אשם. ורמוס מסמל בעיני רבים את הזינוק של שוק ההון הפרטי, ובה בעת גם את הקריסה של פסגות. ליברמן ונתניהו מוצגים כמי שמייקרים או מוזילים את החיים דרך תחנת הדלק. אבל המכנה המשותף נמצא במקום אחר: בישראל, במיוחד בתחומים שבהם המדינה נוכחת מאוד, המבנה גובר על הפרסונה.

בשוק ההון, פירוש הדבר הוא שרגולציה, פיקוח ואמון ציבורי מגדירים את גבולות המשחק. אפשר לבנות ארגון רב עוצמה, אבל אם המסגרת הרגולטורית נסדקת מולו, הגודל לבדו לא יספיק. במשק האנרגיה, המשמעות היא שמדיניות המס חשובה לא פחות ממחירי הסחורות בעולם. אפשר לטעון להישג פוליטי, אבל בלי להבין את מבנה המחיר קשה לדעת אם מדובר במהלך בר קיימא או בהקלה זמנית שתגבה מחיר תקציבי בהמשך.

זה גם מסביר משהו רחב יותר על הכלכלה הישראלית של השנים האחרונות. היא נעשתה הרבה פחות סבלנית לפשטנות. המשק פועל תחת עומס של מלחמה, גירעון, שינויים רגולטוריים, ריכוזיות בענפים מסוימים ותלות גבוהה בהחלטות מדינה. בתנאים כאלה, סיפורי הצלחה אישיים עדיין חשובים, וגם מנהיגות פוליטית עדיין משפיעה, אבל זה כבר לא מספיק כדי להסביר את התמונה.

מה זה אומר למשקיעים ולציבור

הלקח מהצירוף הלא שגרתי הזה אינו ציני, אלא מפוכח. מי שמסתכל על שוק ההון רק דרך דמויות בולטות עלול לפספס את הסיכון המוסדי. מי שבוחן את יוקר המחיה רק דרך הצהרות פוליטיות עלול להחמיץ את הארכיטקטורה התקציבית שמאחורי המחיר.

• כשבוחנים גוף פיננסי, לא מספיק לשאול מי עומד בראשו. חשוב לבדוק איך נראים מנגנוני הבקרה, התרבות הארגונית והחשיפה לרגולציה.
• כשבוחנים טענה על יוקר הדלק, לא די להשוות מספרים בין שתי נקודות זמן. צריך להבין מה קרה למחיר הבסיס, מה השתנה במסים ומה היו הנסיבות המאקרו-כלכליות.
• כשמנסים להבין את המשק הישראלי, כדאי להיזהר מסיפורים אישיים מדי. הם מושכים תשומת לב, אבל לעיתים מסתירים את מרכז הכובד האמיתי.

במובן הזה, גם הווידוי של ורמוס וגם בדיקת העובדות סביב מחיר הדלק אינם רק סיפורים נקודתיים. הם מציעים שיעור בקריאה כלכלית מפוכחת יותר: פחות הערצה לדמויות, פחות שכנוע בסיסמאות, ויותר תשומת לב למוסדות, לכללים ולבחירות התקציביות שמעצבות את חיי היום יום.

זה לא הופך את האנשים ללא חשובים. מנהלים יכולים לבנות או לקלקל ארגונים. פוליטיקאים יכולים לשנות סדרי עדיפויות ולהשפיע על הכיס של כולנו. אבל בין הכוונה לבין התוצאה ניצבת בישראל מערכת צפופה של רגולציה, מסים, אילוצים ואיזונים. מי שרוצה להבין מה באמת קורה כאן, צריך להתחיל בה.