כשהמדינה נכנסת לשוק: מה סיפור הביטוח הישראלי מלמד על כלכלה בעידן סיכון

את שוק הביטוח נהוג למדוד דרך מחירים, תשואות ורמת התחרות. בישראל של השנים האחרונות הוא חושף גם משהו רחב יותר: מה קורה לכלכלה כשאי הוודאות מפסיקה להיות חריגה והופכת לשגרה. יותר אזרחים רוכשים מהמדינה כיסוי מפני מלחמה, משרד הבריאות מנסה לכוון מבוטחים למסלולים זולים יותר, ובאותו זמן מניות חברות הביטוח מזנקות. שלושת הקווים האלה אינם סותרים זה את זה. הם מתכנסים לאותה תופעה: ככל שהסיכון הציבורי גדל, כך מיטשטש הגבול בין השוק הפרטי למדינה.

זו כבר מזמן לא רק שאלה של ביטוח. זו שאלה על האופן שבו כלכלה מודרנית מתארגנת בתקופה של זעזועים ביטחוניים, אינפלציה של סיכונים ורגולציה פעילה יותר. ישראל היא מקרה בולט במיוחד, אבל לא היחיד.

הצרכן לא תמיד בוחר באפשרות הזולה

דוח משרד הבריאות על ביטוחי הניתוחים ניסה לחדד נקודה פשוטה: פוליסה יקרה יותר לא בהכרח נותנת ערך גבוה יותר. הרפורמה שהעבירה מבוטחים למסלולי “משלים שב״ן” נועדה לצמצם כפל כיסויים ולמתן את הדחיפה לרפואה פרטית. אחד הטעמים המרכזיים לכך היה המחיר, שכן פוליסות כאלה זולות משמעותית ממסלולי “מהשקל הראשון”.

אלא שהשוק לא הסתדר לגמרי לפי כוונת הרגולטור. חלק מהמבוטחים שבו למסלולים היקרים יותר גם אחרי ההתערבות. זה מלמד משהו חשוב על קבלת החלטות בתנאי לחץ. במוצרים פיננסיים ובריאותיים, המחיר הוא רק חלק מהסיפור. אנשים מוכנים לשלם יותר עבור תחושת שליטה, עבור חופש בחירה רחב יותר, או בגלל התחושה שבעת הצורך יקבלו גישה טובה יותר, גם אם בפועל הפער בשירות לא תמיד גדול כפי שהם מדמיינים.

במובן הזה, כלכלת הביטוח לא פועלת רק לפי נוסחה של עלות מול תועלת. היא פועלת גם דרך פחד, חוסר אמון והרצון לקנות שקט. זה נכון בישראל, וזה קורה גם בשווקים אחרים, שבהם צרכנים בוחרים לפעמים במוצרים מורכבים ויקרים יותר לא מפני שהוכח שהם עדיפים, אלא מפני שהם נתפסים כבטוחים יותר.

דווקא בתקופות לא יציבות, חברות הביטוח בולטות בשוק

החלק הפחות אינטואיטיבי בתמונה מגיע מהבורסה. בזמן שהציבור בוחן אם הוא מבוטח נכון, מניות חברות הביטוח הפכו לאחת התופעות הבולטות בשוק ההון המקומי. העליות החדות של השנים האחרונות אינן רק תוצאה של מומנטום. הן משקפות הערכה מחודשת של הענף.

משקיעים מסתכלים על חברות הביטוח ורואים גופים שמנהלים מאגרי הון גדולים, נהנים בחלק מהתקופות מסביבת שוק תומכת, ופועלים בלב המערכת הפיננסית. אלה אינן רק חברות שמוכרות פוליסות. הן שחקניות משמעותיות בשוקי האשראי, החיסכון וההשקעות. בתקופות תנודתיות, היכולת לתמחר מחדש סיכון ולהעלות מחירים בחלק מהתחומים עשויה להיתפס כיתרון עסקי ברור.

נוצר כאן פרדוקס: ככל שהציבור חשוף יותר לסיכון, כך החברות שמנהלות את הסיכון עשויות להיראות חזקות יותר בעיני המשקיעים. זה לא אומר שהענף חסין, ובוודאי לא בכל תרחיש. אבל זה כן מסביר מדוע שוק ההון עשוי לתגמל אותו גם בשנים מורכבות.

גם בזירה העולמית זו אינה תופעה חדשה. מבטחים גדולים בעולם נהנים בשנים האחרונות ממעמד מחודש, בין השאר מפני שהסיכון עצמו הפך למשאב במחסור. כששינויי אקלים, עימותים אזוריים ועלויות רפואיות מטפסים יחד, מי שיודע לגבות פרמיה, לנהל עתודות ולפזר סיכונים עשוי להפוך לשחקן חשוב יותר.

ויש גם סיכון שהשוק הפרטי פשוט לא ממהר לקחת

כאן נכנסת המדינה לתמונה. העלייה בהתעניינות בביטוח התכולה של רשות המסים אינה רק תגובה מקומית למתיחות ביטחונית. היא מצביעה על סוגי סיכון שהשוק הפרטי כמעט לא יודע, או לא מעוניין, לספוג. נזקי מלחמה הם הדוגמה הבולטת. בניגוד לשריפה, גניבה או נזקי מים, זהו סיכון מרוכז, חריג ולעתים קשה מאוד לתמחור. אם אירוע אחד עלול לפגוע באלפי בתים בזמן קצר, קשה לבנות סביבו מודל מסחרי רגיל.

במקרים כאלה המדינה אינה נשארת רק רגולטור. היא עצמה נעשית מבטחת. הכיסוי הבסיסי שמס רכוש מעניק אוטומטית, לצד האפשרות לרכוש הרחבה בתשלום, יוצר מודל שבו המגזר הציבורי משלים כשל שוק ברור. העלייה החדה במספר המצטרפים למסלול הזה מלמדת שהציבור מבין היטב את ההבדל בין פוליסה פרטית רגילה לבין הגנה מפני אירוע מלחמתי.

במובן הזה, ישראל משקפת מגמה רחבה יותר. גם בעולם, ברגע שסיכון נעשה מערכתי מדי, המדינה חוזרת למרכז. זה קרה במשברים פיננסיים, בתקופת הקורונה, בביטוחי הצפה באזורים מסוימים, וגם בתחומים נוספים שבהם הסקטור הפרטי מבקש גיבוי או פשוט נסוג. השאלה כבר אינה אם המדינה צריכה להתערב, אלא כיצד לעשות זאת בלי לעוות תמריצים ובלי לייצר תלות מלאה.

מה בעצם השתנה בשנים האחרונות

החידוש האמיתי איננו עוד מוצר ביטוחי או עוד רפורמה רגולטורית. מה שהשתנה הוא המעמד של הסיכון עצמו. בעבר היה אפשר להתייחס לסיכון כאל משהו שמחלקים בין חברות, מבטחים מחדש ומגלגלים לפרמיה. היום יותר ויותר סיכונים נראים מצטברים, חופפים ומתמשכים. מלחמה, בריאות, שוקי הון, שרשראות אספקה ועלות מחיה מזינים זה את זה.

בתנאים כאלה נוצר מבנה חדש יחסית:

• המדינה מנסה להוזיל חלק מהמוצרים ולעצב אותם מחדש עבור הציבור.
• החברות הפרטיות נשארות חזקות, ולעתים אפילו רווחיות יותר.
• הציבור נע בין הרצון לחסוך לבין נכונות לשלם יותר בעבור תחושת הגנה.
• כשמדובר בסיכונים קיצוניים, המדינה היא כמעט הכתובת היחידה.

זה לא מעבר חד מכלכלה חופשית לכלכלה ריכוזית, וגם לא הוכחה חד משמעית לכישלון של השוק. זו כלכלה היברידית יותר: סיכונים פרטיים ממשיכים להתנהל במסגרת שוק, אבל סיכונים מערכתיים דורשים שכבת הגנה ציבורית.

המשמעות הרחבה יותר למשק

כשמסתכלים על התמונה הזו מרחוק, רואים שהיא נוגעת בלב השאלה הכלכלית של העשור הקרוב: מי נושא בעלות של חוסר היציבות. אם הציבור משלם פרמיות גבוהות יותר, זו עלות פרטית. אם המדינה מספקת כיסוי או פיצוי רחב, זו עלות ציבורית. ואם החברות נהנות משווי שוק גבוה יותר בזכות הסביבה החדשה, הרווח נשאר בשוק ההון. בפועל, שלושת הדברים האלה יכולים לקרות בו זמנית.

מכאן גם נובעת הרגישות הרגולטורית. כשהמדינה מנסה לשכנע צרכנים לוותר על פוליסות יקרות, היא לא עוסקת רק בהסברה צרכנית. היא מתערבת גם בחלוקת הכוח בין המגזר הציבורי, החברות והמתווכים. וכשהיא מציעה ביטוח מפני נזקי מלחמה, היא לא רק מסייעת למשקי בית. היא מסמנת שיש תחומים שבהם כלכלת שוק לבדה אינה מספיקה.

לא כל מסקנה מהשוק הישראלי אפשר להעביר ישירות למדינות אחרות. ההקשר הביטחוני, מבנה מערכת הבריאות והמוסדות המקומיים שונים ממדינה למדינה. ובכל זאת, יש כאן לקח שימושי: בעולם של סיכונים צפופים יותר, המדינה אינה נעלמת מן הכלכלה. להפך. היא חוזרת כמתמחרת, כמסדירה, ולעתים גם כמי שנוטלת את הסיכון על עצמה.

אולי זה הסיפור החשוב ביותר שעולה מן הנתונים האחרונים. לא רק כמה עולה ביטוח, ולא רק אילו מניות עלו הכי הרבה. אלא העובדה שבעידן של אי ודאות מתמשכת, הביטחון הכלכלי חוזר להיות מוצר משולב: קצת שוק, קצת רגולציה, ובנקודות הרגישות ביותר, הרבה מדינה.

המידע בכתבה הוא מידע כללי בלבד ואינו מהווה ייעוץ השקעות, ייעוץ פנסיוני, ייעוץ ביטוחי, שיווק פנסיוני או המלצה לפעולה. לפני קבלת החלטה כדאי לבדוק את הנתונים האישיים ולקבל ייעוץ מתאים.