שני תיקוני מס, כיוון אחד: המדינה מקשיחה עם חברות, מרככת לשכירים באמצע

בתוך פרק זמן קצר הגיעו מישראל שני מסרים פיסקליים שונים מאוד בסגנון, אבל קרובים למדי במהות. מצד אחד, בג”ץ דחה את העתירות נגד רפורמת הרווחים הכלואים והותיר על כנה חקיקה תקיפה יחסית כלפי חברות שצברו מזומנים בלי לחלקם. מצד שני, המדינה הרחיבה את מדרגות המס לשכירים בהכנסות בינוניות וגבוהות יחסית, כך שחלקם ישלמו פחות מס כבר השנה. כשמחברים בין שני הצעדים, עולה קו ברור למדי: האוצר מנסה להזיז את מרכז הכובד של המס, מצמצום הסובלנות להון שנשאר בתוך חברות אל הקלה מסוימת על מי שחיים ממשכורת, בעיקר במרכז הסקאלה.

לא רק גבייה, אלא גם ניסיון להשפיע על התנהגות

רפורמת הרווחים הכלואים הוצגה מלכתחילה כניסיון לטפל בעיוות ותיק. במשך שנים, מבנה המס הדו-שלבי בישראל יצר תמריץ פשוט למדי: להשאיר רווחים בתוך חברה במקום לחלק אותם כדיבידנד, וכך לדחות את אירוע המס האישי. מבחינה חוקית זה התאפשר בלא מעט מצבים. מבחינת המדינה, עם הזמן זה הפך למנגנון ששוחק את בסיס המס.

לפסיקת העליון יש חשיבות שחורגת מהתוצאה המשפטית עצמה. היא מסמנת גם לרשות המסים וגם לשוק עד כמה מוכן המחוקק להתערב במבנים שנועדו, בין השאר, לדחיית מס. בפועל, בית המשפט קבע שלמחוקק יש מרחב פעולה להתערב גם עמוק יחסית בתכנון הכלכלי של חברות פרטיות, כשהמטרה היא תיקון של עיוות מס מובהק. זו כבר אמירה רחבה יותר מהוויכוח על שיעור של 2% או על הניסוח המדויק של סעיף כזה או אחר.

המספר שבלט במיוחד היה היקף הגבייה. לפי הנתונים שפורסמו, כבר בשנת היישום הראשונה הרפורמה הכניסה לקופת המדינה כ-20 מיליארד שקל, הרבה מעבר להערכות המוקדמות. הנתון הזה מרמז על שני דברים בו-זמנית: שהצטברה כאן מסה גדולה של רווחים שנדחו לאורך שנים, ושכאשר המדינה מייצרת תמריץ מספיק חזק, בעלי שליטה משנים התנהגות מהר יותר מכפי שחזו.

ובכל זאת, כאן מתחיל גם החלק המורכב יותר. גבייה גבוהה בשנה הראשונה עדיין לא מבטיחה שזה יהיה דפוס קבוע. ייתכן שחלק מההכנסות משקף שחרור חד-פעמי של רווחים שנצברו בעבר, ולא מקור הכנסה שוטף ויציב. מעבר לזה, לא כל עסק דומה לאחר. חברה שמחזיקה מזומן לקראת השקעה, התרחבות או תקופה תנודתית אינה בהכרח דומה לחברת ארנק שנועדה בעיקר לדחיית מס. בית המשפט אמנם קיבל את עמדת המדינה שלפיה נקבעו מנגנונים שמנסים להבחין בין המצבים האלה, אך גם הותיר פתח לאפשרות שבמבחן התוצאה יהיה צורך בתיקונים.

במקביל, הקלה ממוקדת לשכירים

בזמן שהמדינה הקשיחה את היחס לרווחים שלא חולקו, היא בחרה להקל במקום אחר. הרחבת מדרגת המס של 20% עד שכר חודשי של 19 אלף שקל, ודחיית תחילתה של מדרגת 35% כך שתחול רק מעל 25,100 שקל, משנות את נקודת האיזון עבור חלק מהשכירים, העצמאים והגמלאים. הרקע מוכר: העלייה לשיעורי מס גבוהים יחסית הייתה מהירה מדי גם עבור מי שלא נחשבים עשירים במובן המקובל, במיוחד בתנאי יוקר המחיה בישראל.

מבחינה מעשית, הנהנים המרכזיים הם מי שמשתכרים בערך בין 16 אלף ל-25 אלף שקל בחודש. עבורם זו לא רק מחווה סמלית. לפי הדוגמאות שפורסמו, מדובר בחיסכון שנתי שנע מכאלף שקלים ועד מעט יותר מ-5,000 שקל, בהתאם לרמת ההכנסה. זו אינה מהפכה, אבל גם לא התאמה קוסמטית בלבד.

הבחירה בטווח הזה נראית מכוונת. היא משקפת הבנה שהשכירים במרכז התפלגות השכר נושאים כבר היום נטל מס משמעותי, ובשנים האחרונות התמודדו גם עם אינפלציה, התייקרות אשראי ושחיקה בהכנסה הפנויה. במקום הפחתה רוחבית, כולל לבעלי הכנסות גבוהות מאוד, נבחרה כאן הקלה ממוקדת יותר. במונחי מדיניות, זה ניסיון לדייק את ההתערבות.

החוט שמחבר בין שני המהלכים

על פניו מדובר בשני עולמות שונים. האחד עוסק בחברות מעטים, בעלי שליטה ורווחים שלא חולקו. השני נוגע ישירות לתלוש של עובדים. אבל במבט רחב יותר, שניהם משתלבים באותו סיפור פיסקלי: המדינה מחפשת איזון חדש בין יעילות גבייה, תחושת הוגנות והצורך שלא לפגוע במנועי הצמיחה.

הרפורמה ברווחים הכלואים משדרת לבעלי הון פרטיים שמרחב הדחייה מצטמצם כאשר חברה משמשת לאורך זמן גם ככלי מס. השינוי במדרגות המס משדר לעובדים מסר אחר: אם אתם נמצאים באזור הכנסה שבו המס עלה מהר מדי, יש ניסיון לרכך את הקפיצה. זה לא מהלך אנטי-עסקי גורף, וגם לא מעבר למדינת רווחה חדשה. זה ניסיון להזיז את המערכת כמה צעדים, בזהירות, לעבר מסר פשוט יותר: פחות סובלנות להחזקת הון פסיבית בתוך חברות, ויותר רגישות לשחיקת הנטו של שכירים.

אפשר לנסח את זה גם אחרת. האוצר בוחר לגבות במקום שבו קל יותר להסביר את הגבייה לציבור, ובמקביל להקל במקום שבו קל יותר להצדיק את ההקלה. שכיר שרואה בתלוש מס של 31% או 35% על שכר שעדיין רחוק מאוד מהקצה העליון של ההתפלגות, מתקשה להבין מדוע בעל שליטה יכול להשאיר רווחים בחברה במשך שנים ולדחות את המס האישי. הפער הזה לא היה רק מקצועי, אלא גם פער בתפיסת ההוגנות. שני המהלכים יחד נוגעים בדיוק בנקודה הזאת.

מה עדיין לא סגור

למרות הכיוון הברור, נותרו לא מעט סימני שאלה. ברפורמת הרווחים הכלואים, השאלה המרכזית היא עד כמה הגבול בין תכנון מס אגרסיבי לבין ניהול עסקי סביר אכן נוסח בצורה מדויקת. אם יתברר שחברות לגיטימיות נפגעות, או משנות מדיניות השקעה רק כדי להימנע ממס, עשוי להיווצר לחץ לתקן את החקיקה.

גם ההקלה לשכירים אינה פותרת הכול. מי שמרוויחים פחות מטווח הסף כמעט שלא ירגישו את השינוי, אף שהם עצמם נפגעים מאוד מיוקר המחיה. מנגד, בעלי הכנסות גבוהות יותר אינם מקבלים כאן הקלה משמעותית. במילים אחרות, זהו מהלך ממוקד, לא פתרון רחב לשחיקת הנטו בישראל.

חשוב גם לזכור שהטבת מס אינה שקולה לעלייה בשכר. אצל שכירים מסוימים היא תופיע מיד בתלוש. אצל עצמאים ההשפעה עשויה להיות הדרגתית יותר, דרך המקדמות או הדוח השנתי. ובכל מקרה, התוצאה בפועל תלויה במבנה ההכנסה, בנקודות הזיכוי, בתיאומי מס ובמשתנים נוספים. לכן עוצמת ההשפעה עשויה להשתנות ממקרה למקרה.

הכיוון של 2026

אם מצמצמים את שני האירועים לכותרת מדיניות אחת, אפשר לומר כך: ישראל של 2026 הולכת למס אקטיבי יותר. פחות היסוס מול תכנוני מס שנתפסים כמנותקים מהפעילות הכלכלית עצמה, ויותר נכונות להשתמש במדרגות המס כדי לחדד מסרים חברתיים וכלכליים.

האם זה יספיק כדי להפוך את מערכת המס לפשוטה יותר, יציבה יותר וברורה יותר? כנראה שלא בטווח קצר. מערכת המס הישראלית עדיין עמוסה חריגים, תיקונים נקודתיים והוראות מעבר. ובכל זאת, שני המהלכים האחרונים מבהירים דבר אחד: המדינה כבר לא מסתפקת בגבייה פסיבית. היא מנסה להשפיע על התנהגות. פעם באמצעות מס על רווחים שלא חולקו, ופעם באמצעות הקלה ממוקדת למי שהמס השולי שלהם עלה מהר יחסית.

במובן הזה, פסיקת בג”ץ והשינוי במדרגות המס הם לא רק חדשות מס. הם משקפים מדיניות כלכלית שמחפשת מחדש את קו האיזון בין הון, עבודה והכנסות המדינה. את התמונה המלאה אפשר יהיה להעריך רק בהמשך, אחרי שהשפעת הגבייה הראשונית תתבהר, ואחרי שהשכירים יוכלו לראות אם ההקלה באמת מורגשת לאורך שנה שלמה.

• בג”ץ הותיר בשלב זה על כנה את רפורמת הרווחים הכלואים.
• ההכנסות מהרפורמה היו גבוהות מהצפוי, אך עדיין לא ברור אם מדובר בקצב שיישמר.
• מדרגות המס החדשות מיטיבות בעיקר עם שכירים בטווח הכנסות בינוני-גבוה.
• שני המהלכים יחד מצביעים על שינוי בסדרי העדיפויות של המדיניות, ולא רק על תיקון טכני.