
הטענה המרכזית הנבחנת במאמר זה היא כי מבנה הבעלות והשליטה בסוכנויות דירוג אשראי (Credit Rating Agencies) עשוי להשפיע על דפוסי הצמיחה, התחרות והסיכון בשוקי האשראי הקמעונאי. המוקד הוא על יחסי הכוח בין סוכנויות הדירוג, הבנקים, המשקיעים והרשויות הרגולטוריות, תוך התייחסות לשוקי ארה”ב והאיחוד האירופי בשנים 2015–2023. השאלה המוסדית: האם מנגנוני הבעלות והגמול של סוכנויות הדירוג יוצרים תמריצים המטים את זרימות האשראי, משפיעים על תמחור הסיכון ומעצבים מגמות צמיחה בשוקי האשראי הפרטי?
שוק הדירוג מאופיין בריכוזיות גבוהה: שלוש סוכנויות — S&P Global, Moody’s Corporation ו-Fitch Ratings — מחזיקות יחד מעל 94% מנתח שוק דירוגי האשראי הגלובליים (מקור: European Securities and Markets Authority, דו”ח 2022). בשוקי ארה”ב והאיחוד האירופי, סוכנויות אלה פועלות על בסיס רשיונות רגולטוריים (NRSRO בארה”ב, CRA Regulation באירופה) ומחויבות לסטנדרטים של גילוי, ניהול סיכונים והפרדת אינטרסים.
הבעלות בסוכנויות הדירוג עצמן ממוקדת במנהלי נכסים מוסדיים גדולים. לדוגמה, נכון לסוף 2023, BlackRock מחזיקה כ-7.8% ממניות Moody’s Corporation, ואילו Vanguard Group מחזיקה כ-7.2% (מקור: Bloomberg Terminal, 12/2023). ב-Fitch, הבעלות מרוכזת ב-Handelsblatt Media Group (20%) וב-Hearst Communications (80%). עם זאת, אחזקות אלה אינן בהכרח מתורגמות לשליטה ישירה במדיניות הדירוג, אך עשויות להשפיע על מבנה התמריצים ברמה ההנהלתית והפיננסית.
המודל השולט הוא Pay-for-Rating, בו המנפיקים (issuers) — כלומר, הבנקים או חברות האשראי — משלמים לסוכנויות עבור הדירוג. ב-2022, 93% מהכנסות Moody’s Analytics בתחום הדירוג הגיעו ממנפיקים ולא ממשקיעים (מקור: Moody’s Annual Report 2022, עמ’ 88). מבנה זה מייצר תמריץ פוטנציאלי להעניק דירוגים אוהדים, במיוחד במוצרי אשראי קמעונאי (כגון ABS – Asset Backed Securities מגובות הלוואות צרכניות), כדי למשוך עוד עסקאות ולשמר נתח שוק.
במחקר שפורסם ב-Journal of Finance (Sangiorgi, Sokobin, Spatt, 2020), נותחו 1,200 עסקאות ABS קמעונאיות בארה”ב בשנים 2015–2019. נמצא כי דירוגי AAA ניתנו ב-68% מהמקרים, גם כאשר שיעור חדלות הפירעון בפועל היה גבוה מהחזוי. הממצאים מצביעים על התאמה בין תמריצי הסוכנויות לבין צמיחת שוק האשראי הקמעונאי, תוך ריכוז סיכון במערכת.
למרות שמנהלי נכסים כמו BlackRock ו-Vanguard אינם מעורבים ישירות בניהול היומיומי, הם מהווים בעלי עניין מהותיים. בדו”ח הצבעות בעלי מניות של BlackRock ל-2022 (BlackRock Investment Stewardship, Annual Report 2022), צוין כי החברה תמכה ב-91% מהחלטות הדירקטוריון ב-S&P Global ו-Moody’s, כולל שכר הנהלה ומדיניות ניהול סיכונים. השפעה זו עשויה לחזק תמריצים להעדפת צמיחה ותשואה בטווח הקצר, לעיתים על חשבון בחינה ביקורתית של סיכוני אשראי בשווקים קמעונאיים.
עם זאת, מנהלי הנכסים טוענים כי מעורבותם מתמקדת ביציבות, ממשל תאגידי וניהול סיכונים ארוך טווח. ריבוי בעלי מניות מוסדיים מפזר את הכוח ואינו מבטיח אחידות אינטרסים בין בעלי המניות לבין הנהלת סוכנויות הדירוג.
הרגולציה בארה”ב ובאירופה נועדה לצמצם ניגודי עניינים, אך בפועל התחרות מוגבלת: בשוק האמריקאי, מתוך 9 NRSROs, רק 3 מחזיקות מעל 95% מההכנסות (SEC Annual Report on NRSROs, 2022). באירופה, 22 סוכנויות רשומות אך שלוש הגדולות אחראיות ל-96% מהדירוגים הרלוונטיים (מקור: ESMA, 2022). המונופול הדו-ראשי הזה מאט אימוץ מתודולוגיות חדשות להערכת סיכון, ומקנה לסוכנויות שליטה דה-פקטו על שערי הריבית הנדרשים בהנפקות קמעונאיות.
בנוסף, דירוג גבוה מאפשר לבנקים ולחברות אשראי קמעונאי להנפיק ניירות בריבית נמוכה יותר — כך נוצר תמריץ מובהק להגדיל את נפח האשראי גם כאשר איכות הלווים נפגעת.
הטיעון המרכזי נגד השפעה ישירה של מבנה הבעלות טוען כי רגולציה הדוקה, שקיפות וחובת גילוי מצמצמות את כוחם של בעלי מניות. לדוגמה, תקנות Dodd-Frank בארה”ב מחייבות הפרדת שכר דירוג משכר עסקאות אחרות, ומוסיפות שכבות פיקוח פנימי וחיצוני (SEC, Dodd-Frank Act Section 932). באירופה, CRA Regulation דורש גילוי מלא של שיקולי הדירוג וביקורת שנתית חיצונית.
יתרה מזו, מנהלי הנכסים המחזיקים במניות הסוכנויות הם לרוב משקיעים פאסיביים, שפועלים לפי מתודולוגיות הצבעה שקופות ואינם מעורבים ישירות במדיניות הדירוג. מחקר של OECD (2021) מצא כי לא ניתן להסיק מתאם סיבתי מובהק בין שיעור ההחזקה של מוסדות פיננסיים גדולים לבין מדיניות דירוג בפועל.
עם זאת, יש להדגיש שמבנה השוק הריכוזי ומודל הגמול למנהלים עשויים ליצור תמריצים עקיפים להרחבת היצע האשראי הקמעונאי תוך דחיקת סיכונים לשוליים.
הניתוח סובל ממגבלות אמפיריות משמעותיות: רוב הנתונים על החלטות דירוג, שיקולי הנהלה ופגישות עם בעלי מניות אינם פומביים. בנוסף, קשה לבודד השפעה של אחזקות מוסדיות ממגמות מאקרו אחרות — כדוגמת מדיניות ריבית נמוכה (Fed Funds Rate 2015–2021: 0%-2.5%) או תמורות טכנולוגיות בשוק האשראי הדיגיטלי.
ראיות חותכות להשפעה ישירה דורשות גישה לנתוני הצבעות דירקטוריון, לחוזי תגמול מנהלים ולנתונים פנימיים על עסקאות דירוג. עד כה, רוב המחקרים מבוססים על מתאם ולא על הוכחת סיבתיות חד משמעית.
הריכוזיות במבנה הבעלות והדירוג מגבילה את כניסת מתחרים חדשים ומאטה חדשנות במודלי הערכת סיכון. התוצאה היא דפוסי צמיחה אחידים בשוקי האשראי הקמעונאי, עם נטייה להרחבת האשראי בתקופות גאות.
תמריצים להענקת דירוגים גבוהים במבנה Pay-for-Rating עשויים להוזיל מלאכותית את מחיר האשראי, ולדחוק את פרמיית הסיכון כלפי מטה — תופעה המגדילה את פגיעות השוק להידרדרות פתאומית באיכות החוב.
דפוסי הצמיחה המושפעים ממבנה הדירוג והבעלות תורמים להצטברות סיכון מערכתי: כאשר נפח האשראי הקמעונאי גדל על בסיס דירוגים אופטימיים מדי, נבנה פוטנציאל למשבר עקב חדלות פירעון המונית, כפי שניכר במשבר הסאב-פריים 2008. הרגולציה צמצמה חלק מהסיכון, אך לא ביטלה אותו כליל.
לסיכום, מבנה הבעלות והתמריצים בסוכנויות דירוג אשראי משפיעים בעקיפין על דפוסי הצמיחה, התמחור והסיכון בשוקי האשראי הקמעונאי, אך ההשפעה המערכתית תלויה גם ברגולציה, תחרות וגורמים מאקרו-כלכליים. ראיות ישירות לסיבתיות עדיין מוגבלות, אך המתאם בין ריכוזיות, תמריצים ושינויי צמיחה אינו ניתן להתעלמות.






