
שוק ה-Stablecoins מגובי נכסים (Asset-Backed Stablecoins) הפך בשנים האחרונות לזירה מוסדית קריטית עבור פלטפורמות מסחר, מוסדות פיננסיים וחברות תשלומים, אך נותר חשוף למבני כוח ולסיכוני נזילות ייחודיים. השאלה המערכתית המרכזית: כיצד מבנה הערבות, זהות הנאמן (trustee/custodian) והפיקוח הרגולטורי מכתיבים את ההשפעה והסיכון בשוק ה-Stablecoins, ומי בפועל מחזיק במנופי שליטה מרכזיים על המחיר והנזילות?
במרכז השוק עומדים מנפיקי Stablecoins מגובי נכסים – בעיקר Circle (USDC) ו-Tether (USDT) – אשר מנהלים נכון ל-2024 נכסים מגובים בהיקף של כ-110 מיליארד דולר (Bloomberg, אפריל 2024; נתוני Tether transparency). הנכסים המגבים מורכבים ברובם מאג”ח ממשלתיות קצרות טווח, פקדונות בנקאיים וניירות ערך מסחריים. הנאמן (custodian)– לרוב בנקים גלובליים דוגמת BNY Mellon, Cantor Fitzgerald, JPMorgan Chase – מחזיק בנכסים בפיקדון לטובת מחזיקי ה-Stablecoin.
הרגולטור המרכזי הוא לרוב רשות הפיקוח על מוסדות פיננסיים במדינות בהן יושבים המנפיקים (למשל, FinCEN בארה”ב ומשרד האוצר הבריטי בבריטניה). לצד זאת, חלק מהרגולטורים הלאומיים דורשים גילוי מלא של מבנה הנכסים והתחייבויות המנפיק, לעיתים בתיאום עם בורסות קריפטו מרכזיות (CEX) דוגמת Coinbase ו-Binance.
שכבת ההשפעה לא נקבעת רק על פי הבעלות המשפטית במטבעות עצמם, אלא גם – ובעיקר – באמצעות מנגנוני יצירה ופדיון (mint/redeem), ניהול הכרזות פומביות (disclosures) והיכולת להקפיא או לחסום כתובות (blacklisting). מנגנונים אלה מעניקים למנפיקים שליטה אפקטיבית על נזילות, על קצב ההנפקה והפדיון, ועל האפשרות להגיב לאירועי סיכון.
מנפיקי Stablecoins אינם בעלי הנכסים המגבים – אלה מוחזקים בנאמנות. ואולם, שליטתם על מנגנון ה-mint/redeem, על הגדרות ההסכמים מול ה-custodians ועל רמת השקיפות הרגולטורית מעניקה להם עמדת מפתח. זכויות הצבעה אינן קיימות כשלעצמן בשוק זה, אך בחלק מהמקרים (למשל USDC) יש למנפיקים יכולת להקפיא העברות או להפעיל סנקציות טכניות, בהתאם למדיניות Know Your Customer (KYC) ולביקורת רגולטורית (Circle Policy, 2024).
לעומת זאת, הבנקים המשמשים כ-custodians מחזיקים בכוח שקט: הם מנהלים את הנכסים, קובעים את אופן הפיצול בין פיקדונות לאג”ח, ולעיתים אף מכתיבים את רמת הסיכון והמינוף המותרת. בפועל, אירוע של חדלות פירעון או עיקול בנקאי עשוי להוביל להקפאת נכסי הגיבוי – ובהתאם לכך לירידת ערכו של ה-Stablecoin (קרי, depegging).
מאחורי רוב ה-Stablecoins המגובים ניצבת התחייבות חוזית ברורה: כל מטבע מגובה ביחס 1:1 לנכס בסיס (לרוב דולר). ואולם, דו”חות חודשיים שפורסמו בידי Circle ו-Tether (Bloomberg, 2024; Tether Transparency) מצביעים על כך שעד 12% מהנכסים מוחזקים בניירות ערך מסחריים או הלוואות לטווח קצר – חשיפה שאינה שקולה לפיקדונות מזומן. הדבר יוצר פער בין הבטחת הנזילות המוצהרת לבין סיכון בפועל בעת משיכת פדיונות רחבת היקף.
במבחן אירועי לחץ (stress events), דוגמת פדיון חריג של USDC במרץ 2023 לאחר קריסת Silicon Valley Bank, נחשף כי פרק הזמן שלוקח להמיר נכס מגבה (כגון אג”ח) למזומן קובע את רמת העמידות של המטבע. Circle דיווחה אז על עיכוב בהמרת אג”ח למזומן, ולמרות שמרבית הפדיונות כובדו, ה-USDC נסחר לפרק זמן קצר בשער של 0.91 דולר (CoinMarketCap, מרץ 2023).
העדר מסגרת אחידה בין מדינות יוצר מצב שבו מנפיקי Stablecoins רשאים לבחור רגולטור נוח (regulatory arbitrage). לדוגמה, Tether רשום באיי הבתולה הבריטיים, בעוד Circle פועלת תחת רגולציה אמריקאית נוקשה יחסית. הדבר משפיע על רמת השקיפות, תדירות הדיווחים והיכולת של מחזיקי המטבעות להפעיל לחץ פומבי בעת משבר.
נתונים מדו”חות Circle (2024) מצביעים על כך ש-95% מהנכסים המגבים נמצאים בפיקוח בנקאי בארה”ב, בעוד Tether שומרת על חלק גדול מהנכסים מחוץ לגבולות רגולציה מערבית. הפער הזה יוצר שונות בסיכון המשפטי וביכולת אכיפת זכויות במקרה של חדלות פירעון או חשד להונאה.
בורסות קריפטו מרכזיות (CEX) – כגון Binance, Coinbase ו-Kraken – משמשות כצינור מרכזי להפצת Stablecoins, אך גם כמוקד סיכון. רוב ההחזקה ב-Stablecoins נמצאת בארנקים של בורסות (כ-60% מ-USDT ו-55% מ-USDC, CryptoQuant, פברואר 2024). הבורסות אינן מחויבות לגילוי מבנה ההחזקה או לפיקוח חיצוני, ובאירוע של פשיטת רגל (כפי שחוותה FTX) הנכסים עלולים להיתקע בהליך משפטי ארוך.
בנוסף, הבורסות שולטות בפועל על קצב הפדיון, שכן משתמשים פרטיים פודים Stablecoins בעיקר דרכן. הדבר מעניק לבורסות השפעה עקיפה על שער המטבע ברגעי לחץ, גם אם אין להן שליטה ישירה על מנגנון ה-mint/redeem.
יש המצביעים על כך שמבנה הנכסים המגבים (asset mix) הוא נגזרת של שיקולי תשואה בלבד, ולא תוצר של מנגנון כוח מוסדי. כלומר, הוספת ניירות ערך מסחריים או הלוואות נועדה להגדיל את הרווח למנפיקים, ולא בהכרח כדי ליצור פערי נזילות מכוונים. בנוסף, נטען לעיתים כי בורסות אינן פועלות בכוונת מכוון לעכב פדיונות בשעת לחץ, אלא מגיבות במגבלות תפעוליות.
מגבלות הנתונים משמעותיות: אין ראיות פומביות חד משמעיות לתיאום בין מנפיקי Stablecoins לבורסות, והדיווחים של Tether ו-Circle אינם מבוקרים ברמת IFRS מלאה. כמו כן, מתאם בין אירועי לחץ לשערי Stablecoins אינו בהכרח מצביע על שליטה מוסדית; לעיתים תנועות שוק טבעיות יוצרות “depeg” זמני גם ללא מניפולציה.
ראיות שישנו את המסקנה יכללו גילוי מלא על ההסכמים בין מנפיקים ל-custodians, פיקוח רגולטורי גלובלי אחיד, וביקורת צד שלישי על מבנה הנכסים והפדיונות.
ראשית, ריכוז הכוח בידי מעטים – הן מנפיקים והן בנקים משמרים – מגביל את רמת התחרות, במיוחד כאשר חלק מהבורסות מגבילות קבלה או פדיון של Stablecoins מסוימים. שנית, מרווח המחיר בין נכס הגיבוי לערך ה-Stablecoin הופך לעלות מערכתית ברגעי לחץ, ומעביר את הסיכון למחזיקי המטבעות, לא למנפיקים עצמם. לבסוף, אי-ודאות רגולטורית יוצרת סיכון מערכתי: אירועי פשיטת רגל, הקפאת נכסים או שינוי רגולטורי חד עלולים לגרום ל”run” על Stablecoins, עם פוטנציאל להשפעה רוחבית על שוקי הקריפטו והפיננסים המסורתיים כאחד (Bank for International Settlements, דצמבר 2023).
במבט רחב, שליטת מנפיקי Stablecoins מגובי נכסים מתבססת פחות על בעלות ישירה ויותר על גישה למנגנוני נזילות, על פערי פיקוח ורגולציה, ועל התלות המוסדית של בורסות ומשקיעים פרטיים. כל עוד שוק זה אינו מפוקח באופן גלובלי, מתחים בין נאמנות למחזיקי המטבעות לבין תמריצי הרווח של המנפיקים והבנקים צפויים להמשיך ולהכתיב את מאזן הסיכון המערכתי.






