הסיכון שפחות מדברים עליו: כשהכלכלה הישראלית נשענת על כמה מנועים בודדים

המספר שמרחף לאחרונה מעל שוק הטכנולוגיה הישראלי לא מלמד רק על עושר. הוא אומר משהו גם על מבנה הסיכון. כשעובדים בישראל מחזיקים תגמול הוני בשווי מצרפי עצום, ורובו מרוכז בחברות גלובליות גדולות, קל להתרשם מעוצמה. אבל לצד התחושה הזאת מסתתרת גם תלות. לא רק תלות של משקי בית במחיר של מניה כזו או אחרת, אלא תלות רחבה יותר של המשק בכמה מנועים שמזינים זה את זה: וול סטריט, מרכזי הפיתוח בישראל, שוק העבודה בהייטק והכנסות המדינה ממסים.

זה כבר מזמן לא דיון על ענף אחד שמצליח יותר מאחרים. התמונה רחבה בהרבה. שוויי מניות, מציאות גיאופוליטית, מדיניות תקציבית ואמון משקיעים מקומיים מתחברים כאן לאותה מערכת. וכשהמערכת הזאת נעשית ריכוזית מדי, הצעד הראשון בניהול נכון שלה הוא לזהות איפה היא עלולה להיסדק.

עושר על הנייר, השפעה ממשית על המשק

היקף האופציות והמניות החסומות שמוחזק בידי עובדים בישראל, בעיקר בחברות טכנולוגיה הנסחרות בארה”ב, מייצר השפעה כלכלית אמיתית עוד לפני שהכסף מגיע בפועל לחשבון הבנק. הוא נוגע לצריכה, לרכישת דירות, לנכונות לקחת סיכונים בהשקעות, להקמת עסקים חדשים וגם לתחושת הביטחון של קבוצה רחבה יחסית של עובדים בשכר גבוה.

אבל דווקא כאן נמצא גם סיכון ניהולי. חלק גדול מהעושר הזה נשען על מספר מצומצם של חברות גלובליות ועל מחזור שוק מאוד מסוים. כל עוד מניות הטכנולוגיה בארה”ב ממשיכות לעלות, נדמה שהמערכת פועלת היטב. אם מגיע תיקון חד, ההשפעה עלולה להופיע בכמה חזיתות במקביל: פחות מימושים, פחות נזילות, האטה בצריכה של אוכלוסיות חזקות, ואולי גם פגיעה בתחושת היציבות של ענף שמשפיע על חלקים רחבים במשק.

העניין אינו שהתגמול ההוני מסוכן מעצם טבעו. זה כלי מקובל, ולעתים גם מנוע צמיחה משמעותי. השאלה היא אחרת: עד כמה המשק הישראלי נשען על מקור עושר שהוא תנודתי מטבעו ותלוי בגורמים חיצוניים, ממכפילי טכנולוגיה בארה”ב ועד לריבית הגלובלית.

לא רק תנודתיות, גם ריכוזיות

מבחינה אסטרטגית, תנודתיות אינה תמיד האיום המרכזי. כלכלות יודעות להתמודד עם עליות וירידות. מה שמקשה עליהן יותר הוא ריכוזיות, מצב שבו יותר מדי תלוי בפחות מדי גורמים. ובמקרה הישראלי, כמה שכבות של ריכוזיות מצטברות זו על גבי זו.

  • ריכוזיות מגזרית: משקל חריג של ההייטק כמקור לשכר גבוה, ליצוא ולהכנסות ממסים.
  • ריכוזיות גיאוגרפית: תלות עמוקה בשוק ההון האמריקאי ובחברות גלובליות שמפעילות כאן מרכזי פיתוח.
  • ריכוזיות פיסקלית: הסתמכות על אוכלוסיות חזקות ועל מקורות הכנסה תנודתיים יחסית.
  • ריכוזיות פסיכולוגית: תחושת הביטחון של הציבור מושפעת יותר ויותר ממדדי מניות ומעסקאות אקזיט.
קראו:  כשהקריפטו נמכר כמו קרקע חלומית: חמש טעויות שמשקיעים חוזרים אליהן

כשהכול נע בכיוון חיובי, המבנה הזה נראה יעיל ואפילו יציב. כשהכיוון משתנה, אותה יעילות עלולה להפוך מהר מאוד למכפיל סיכון.

מה הקשר בין אופציות בהייטק למס על רכב

במבט ראשון אלה נראים כמו שני סיפורים שונים לחלוטין. בפועל, הם יושבים על אותה מפה כלכלית. מצד אחד נמצאים מנועי עושר פרטיים שנולדים בשוקי ההון בעולם. מצד שני ניצבת מדינה שמחפשת מקורות הכנסה יציבים יותר כדי להתמודד עם גירעון, הוצאות ביטחון ולחצים תקציביים.

כשהאוצר בוחן הרחבת מסים בתחום הרכב, ובהם צמצום הטבות לרכב חשמלי, מס נסועה ואגרת גודש, הוא מסמן קושי מבני: לא מספיק להסתמך על צמיחה, יש צורך להרחיב את הגבייה ממקורות פחות מחזוריים. זה לא בהכרח אומר שהמהלך נכון או שגוי. ההשפעה של מסים כאלה תלויה באופן התכנון שלהם, בקיומן של חלופות תחבורתיות ובהשלכות החברתיות שלהם. אבל עצם הדיון חושף את המתח בין כלכלה שחלקים ממנה עשירים וחדשניים מאוד, לבין תקציב ציבורי שמחפש ודאות.

וזה לב העניין בניהול סיכונים ברמה הלאומית. אם חלק אחד של המשק נהנה מעושר שמבוסס על מניות גלובליות, ובמקביל המדינה נדרשת להעלות מסים עקיפים או תחבורתיים כדי לסגור פערים, נוצר פיצול. לא רק פיצול חברתי, גם פיצול אסטרטגי. וכשזה המצב, קשה יותר לבנות מדיניות יציבה לאורך זמן.

יש אופטימיות לגבי ישראל, אבל היא לא אחידה

בשוק המקומי חוזרים להישמע קולות שמדגישים את היתרונות המבניים של ישראל: הון אנושי, חדשנות, תשתית טכנולוגית, יכולת התאוששות ואקוסיסטם עסקי גמיש. יש בזה היגיון. בעבר הכלכלה הישראלית כבר הראתה שהיא מסוגלת לחזור לצמיחה גם בתנאים ביטחוניים מורכבים.

הסיכון שפחות מדברים עליו: כשהכלכלה הישראלית נשענת על כמה מנועים בודדים

ובכל זאת, כדאי לשים לב לסוג האופטימיות הזאת. במקרים רבים היא לא נשענת על תמונה מאוזנת של המשק כולו, אלא על אמון בכמה תחומים חזקים במיוחד. במילים אחרות, יש מי שעושים “לונג על ישראל”, אבל בפועל מה שהם מחזיקים הוא אמון בחדשנות, בטכנולוגיה, ביזמות ובמגזרים שמחוברים היטב לעולם. זה לא בהכרח שקול לאמון רחב בכל חלקי המשק.

קראו:  כשהכותרות מזיזות שווקים: מה משבר אזורי מלמד על ניהול סיכונים בזמן אמת

לכן, כשבוחנים סיכון אסטרטגי, לא די לשאול אם לישראל יש יתרונות. יש. השאלה החשובה יותר היא עד כמה היתרונות האלה מפוזרים, וכמה מהם מרוכזים בכמה כיסי חוזקה בודדים. ככל שהרווחים, השכר, המסים והציפיות של הציבור נשענים על אותם מוקדים, כך גדלה גם החשיפה המערכתית.

הגורם הביטחוני לא נעלם, הוא פשוט נספג ברקע

ההתפתחויות באזור מזכירות שוב ושוב עד כמה הסביבה הישראלית נותרה לא יציבה. חדשות ביטחוניות כבר לא נתפסות תמיד כאירוע קיצון, אלא כחלק מהשגרה. זו אולי עדות ליכולת הסתגלות, אבל מבחינת ניהול סיכונים יש כאן גם מלכודת: מה שחוזר על עצמו נעשה לעתים פחות מורגש, לא פחות מסוכן.

כלומר, העובדה שהשווקים והחברות למדו לפעול תחת מתיחות אינה מבטלת את הסיכון. היא רק משנה את האופן שבו הוא מקבל ביטוי. מבחינת חברות, עובדים ומשקיעים, הסיכון הגיאופוליטי לא חייב להופיע תמיד כקריסה מיידית. לפעמים הוא מחלחל דרך עלויות מימון, היסוס של משקיעים זרים, דחייה של עסקאות, שיבושים בשרשראות אספקה או שינוי סדרי עדיפויות של הממשלה.

ושוב עולה שאלת הריכוזיות. אם מנועי הצמיחה העיקריים של המשק נשענים על הון זר, על פעילות גלובלית ועל תדמית של יציבות יחסית, אז גם חיכוך ביטחוני מתמשך, אפילו בלי אירוע חד פעמי דרמטי, עלול לחלחל עמוק יותר מכפי שנדמה במבט ראשון.

מה השתנה לאחרונה

החידוש איננו בעצם קיומם של הסיכונים, אלא בצפיפות שלהם. בעבר היה נוח יותר לדבר על סיכון ביטחוני בנפרד, על שוק ההון בנפרד ועל מדיניות מסים בנפרד. היום ההפרדה הזאת כבר פחות אפשרית. עלייה חדה בשווי מניות טכנולוגיה מגדילה את העושר הפרטי ומזינה אופטימיות. במקביל, הוצאות מלחמה וגירעון מחריפות את הלחץ התקציבי. ובאותו זמן, המשק מנסה לשכנע גם את עצמו וגם את העולם שהוא נותר אטרקטיבי ועמיד.

קראו:  מי קובע את גבולות הסיכון? תפקידן של ועדות בקרה בניהול אסטרטגי של מוסדות פיננסיים

החיבור בין כל אלה מייצר מציאות אחרת. הצלחה מקומית היא כבר לא רק עניין של ביצועי חברות. היא תלויה גם ביכולת לנהל תלות: בשווקים זרים, ביציבות ביטחונית יחסית, בגביית מסים מקבוצות מסוימות, ובכך שהאמון הציבורי יישמר גם בתקופות פחות נוחות.

המשימה האסטרטגית: פחות להתרשם מהעוצמה, יותר לבדוק את הפיזור

הדיון על כלכלת ישראל נוטה לקפוץ במהירות בין שני קצוות: אופוריה סביב כושר ההמצאה המקומי, או חרדה מפני המשבר הבא. ניהול סיכונים רציני דורש מבט פחות דרמטי. לא רק לשאול עד כמה המשק חזק, אלא גם עד כמה מקורות הכוח שלו מגוונים. לא רק כמה כסף נוצר, אלא מאין הוא מגיע, עד כמה הוא תלוי בשוק מסוים, ומה עשוי לקרות כשכמה לחצים פועלים יחד.

אין כאן טענה נגד הייטק, נגד השקעות גלובליות או נגד צעדי מס מסוימים. יש כאן ניסיון לקרוא נכון את המפה. כלכלה יכולה להיות מצליחה מאוד, ובאותו זמן גם פגיעה למדי, אם ההצלחה שלה מרוכזת מדי. וזה כנראה הסיפור המערכתי שמתחיל להתבהר: לישראל לא חסרים מנועי צמיחה, אבל היא נשענת יותר מדי על מספר קטן של מנועים גדולים במיוחד.

במונחים אסטרטגיים, זה השלב שבו לא מספיק להתפעל מהתוצאה. צריך לבחון את המבנה.

המידע בכתבה הוא מידע כללי בלבד ואינו מהווה ייעוץ השקעות, ייעוץ פנסיוני, ייעוץ ביטוחי, שיווק פנסיוני או המלצה לפעולה. לפני קבלת החלטה כדאי לבדוק את הנתונים האישיים ולקבל ייעוץ מתאים.

0 Votes: 0 Upvotes, 0 Downvotes (0 Points)

השאירו תגובה

תגובות
    קטגוריות
    טעינת הפוסט הבא...
    עקוב
    חיפוש במגמה
    טרנדי
    טעינה

    חתימת ב - 3 שניות...

    חותם-את 3 שניות...