שלושה מספרים שמסבירים את מצב הרוח הכלכלי בישראל כרגע

כדי להבין את הכלכלה הישראלית כרגע, לא חייבים לחפש סיפור מסגרת אחד. לפעמים שלושה מספרים מספיקים: העליות במניות הטכנולוגיה בארה”ב, כמה מאות שקלים שנוספים לחלק מהשכירים בנטו, והמחיר שהשוק ממשיך להצמיד כאן לסיכון בכל פעם שהאזור מתחמם. כל אחד מהם נראה, במבט ראשון, נקודתי. ביחד, הם כבר מספרים משהו רחב יותר על הסיבה לכך שהתחושה בשוק כל כך לא אחידה.

זה גם לא רק עניין של אווירה. אלה כוחות שפועלים במקביל על המשק הישראלי: שוק ההון קשור למה שקורה בוול סטריט, משקי הבית מושפעים מהחלטות מס, וכמעט כל נכס מקומי מושפע גם מרמת המתיחות הביטחונית. מי שמנסה לקרוא את התמונה דרך נתון אחד בלבד, מפספס את החיכוך בין שלושת הצירים האלה.

המסך הראשון: וול סטריט עדיין מכתיבה חלק גדול מהטון

גם כשמדובר ב”כלכלה הישראלית”, קשה באמת לנתק אותה ממה שקורה בניו יורק. גל הדוחות האחרון של ענקיות הטכנולוגיה חידד שוב עד כמה המדדים בארה”ב נשענים על מספר קטן של חברות ענק, ועד כמה גם בישראל מתייחסים אליהן כמעט כמו אל מדד מקומי.

התגובה החיובית לאלפאבית ולאמזון, לצד הנפילה החדה במטא, חשפה היטב מה השוק מחפש עכשיו: לא רק צמיחה, אלא גם סיפור אמין על הוצאות, קצב השקעה והיכולת להצדיק את המרוץ סביב בינה מלאכותית ותשתיות. במילים פשוטות, השאלה כבר לא מסתכמת בכמה החברות הגדולות מרוויחות. היא נוגעת גם לשאלה כמה הון הן שורפות בדרך, והאם המשקיעים עדיין מוכנים לבלוע את זה.

לזה יש השפעה ישירה גם על ישראל, אפילו אם היא לא תמיד נראית מיד. סקטור הטכנולוגיה המקומי פועל בתוך אותו אקלים מימוני ואותו מצב רוח גלובלי. כשוול סטריט מתגמלת יעילות ומענישה הוצאות שנתפסות אגרסיביות מדי, המסר מחלחל גם לחברות ישראליות, ציבוריות ופרטיות. זה מורגש במכפילים, בתיאבון של משקיעים, וגם בדרך שבה הנהלות בונות תחזיות קדימה.

אפילו בדוחות של חברה יציבה יחסית כמו צ’ק פוינט אפשר לראות את רוח התקופה: השוק עדיין יודע להעריך רווחיות, אבל הרבה פחות סלחני לפספוס בצד ההכנסות. זה שינוי דק, אבל משמעותי. במשך תקופה ארוכה, צמיחה בכל מחיר הייתה במרכז. עכשיו, לפחות בחלק מהמקרים, המשקיעים רוצים לראות איזון מדויק יותר בין קצב צמיחה, משמעת תפעולית ונראות קדימה.

המסך השני: תוספת הנטו לא משנה לבדה את המשק, אבל היא כן אומרת משהו

במקביל למסך של וול סטריט, בישראל נפתח מסך אחר לגמרי: תלושי השכר. הרחבת מדרגות המס לשכירים, רטרואקטיבית מתחילת השנה, צפויה להגדיל את הנטו של חלק מהעובדים, בעיקר ברמות שכר שמעל רף מסוים. אצל חלק מהשכירים זו תהיה תוספת של עשרות עד מאות שקלים בחודש, ובתלוש הקרוב גם תופיע התאמה עבור החודשים הקודמים.

ברמת המקרו, זה לא מהלך שמשנה לבדו את כיוון המשק. הוא גם לא צפוי לייצר קפיצה חדה בצריכה הפרטית, במיוחד כשעלות המחיה, הריבית והאי-ודאות עדיין לוחצות על משקי הבית. ובכל זאת, יש כאן שני סימנים שראוי לשים לב אליהם.

האחד, שהמדינה מנסה לייצר הקלה ממוקדת דרך מערכת המס, ולא באמצעות מהלך רוחבי ויקר יותר. השני, שההשפעה לא מתחלקת באופן שווה. מי שנמצא מתחת לרמות שכר מסוימות כמעט שלא ירגיש שינוי, בעוד מי שמשתכר יותר צפוי לראות עדכון בולט יותר. לכן, גם אם הנטו גדל, קשה לתרגם את זה מיד לשיפור רחב בתחושת הציבור כולו.

זו נקודה חשובה במיוחד, כי הנטייה לדבר על “הצרכן הישראלי” כאילו מדובר בגוש אחד כמעט תמיד מטעה. בפועל, הפערים בין משקי בית גדולים מאוד. תוספת של 200 או 300 שקל בחודש יכולה להיות עבור עובד אחד נשימה קלה, ועבור אחר כמעט פרט שולי. מכאן גם נובעת מסקנה רחבה יותר: קריאה של מצב המשק דרך נתוני שכר ממוצעים או כותרות על הקלות מס עלולה להישאר חלקית מאוד.

המסך השלישי: פרמיית הסיכון לא נעלמה, היא פשוט משנה עוצמה

המרכיב השלישי בתמונה הוא המרכיב הביטחוני, והוא לא נשאר רק בכותרות. כל דיווח על החרפה אזורית, היערכות צבאית או התרחבות לוגיסטית של מערכה אפשרית מחלחל גם לשווקים. לפעמים דרך המטבע, לפעמים דרך שוק האג”ח, ולפעמים דרך מניות של ענפים רגישים יותר.

ההשפעה הזו לא תמיד ליניארית. יש ימים שבהם השוק המקומי מגיב באיפוק, במיוחד כשוול סטריט מספקת רוח גבית. בימים אחרים, די בעדכון ביטחוני אחד כדי להזכיר למשקיעים שהסיכון הישראלי לא נמדד רק דרך אינפלציה, צמיחה או גירעון. הוא כולל גם אפשרות לשיבוש, להוצאה תקציבית נוספת ולפגיעה בפעילות בחלקים מן המשק.

העניין המרכזי אינו עצם קיומו של הסיכון, אלא השאלה אם השוק מתרגל אליו או מתחיל לתמחר אותו מחדש. בתקופות ארוכות של מתח, משקיעים לומדים לחיות עם חלק מהרעש. אבל כשמתחיל להיווצר רושם של הסלמה, או של עלויות חדשות שיידרשו לאורך זמן, התמחור יכול להשתנות מהר יחסית. זה נכון גם בימים שבהם המדדים בחו”ל דווקא חיוביים.

מה קורה כשהשלושה נפגשים

כאן התמונה נעשית מעניינת באמת. השוק הישראלי לא נע כרגע על ציר אחד, אלא מקבל כמה מסרים שונים, לפעמים אפילו סותרים, באותו זמן. מצד אחד, הטכנולוגיה האמריקאית ממשיכה לייצר מוקדי אופטימיות ולמשוך הון לנכסי סיכון. מצד שני, השיפור בנטו רלוונטי רק לחלק מהשכירים, והוא לא מעלים את הלחץ שמורגש אצל משקי בית רבים. ובמקביל, הסביבה הביטחונית ממשיכה לדרוש פרמיית סיכון, גם כשהיא לא בולטת מיד על פני השטח.

לכן קשה לראות בישראל תנועה כלכלית “נקייה”. הבורסה יכולה לעלות גם כשהחדשות המקומיות מטרידות, פשוט כי הכוח הגלובלי חזק יותר באותו יום. הצריכה יכולה להיראות סבירה גם בתוך אי-ודאות, משום שחלק מהציבור עדיין נהנה משוק עבודה יציב ומהכנסה פנויה מעט גבוהה יותר. ובאותו זמן ממש, חברות ועסקים עשויים להמשיך לדחות החלטות השקעה בגלל רמת הסיכון הכללית.

במובן הזה, המילה שמתאימה לרגע הנוכחי אינה אופטימיות וגם לא פסימיות. אולי נכון יותר לקרוא לזה פיצול. יש כאן כמה כלכלות שפועלות במקביל: כלכלת שוק ההון, כלכלת משקי הבית וכלכלת הסיכון. לפעמים הן זזות יחד. כרגע, נדמה שהן בעיקר מושכות לכיוונים שונים.

מה זה אומר על החודשים הקרובים

אם יש מסקנה אחת שאפשר לגזור מזה, היא שהפרשנות לנתונים הקרובים תצטרך להיות זהירה יותר. עלייה במדדים לא בהכרח תלמד על שיפור רוחבי במשק. תוספת בנטו לא בהכרח תעיד על התחזקות משמעותית של הביקוש. וגם רגיעה זמנית בשווקים לא בהכרח מצביעה על ירידה קבועה בפרמיית הסיכון.

לכן, מי שעוקב אחרי הכלכלה הישראלית צריך להחזיק בראש שלוש עדשות במקביל:

• מה קורה לטון שמגיע מוול סטריט, במיוחד מחברות הטכנולוגיה הגדולות.
• עד כמה צעדי מס ושכר באמת משנים את ההכנסה הפנויה של משקי הבית, ולא רק את הכותרות.
• האם הסיכון הביטחוני נשאר ברקע, או חוזר להשפיע באופן מוחשי יותר על תמחור נכסים ועל פעילות עסקית.

זו לא תקופה שבה מדד אחד נותן תשובה מספקת. להפך. דווקא מפני שהכוחות שפועלים על המשק מגיעים מכיוונים שונים, הקריאה הנכונה פחות חד-משמעית ויותר מרובדת. זה אולי מסר שפחות נוח לדחוס לכותרת אחת, אבל כרגע הוא כנראה הקרוב ביותר למציאות.