באוויר עומדת שאלה כבדה, מרחפת מעל חדרי הדיונים של בנק ישראל ומהדהדת במסדרונות משרדי האוצר והכלכלה: מדוע, לעזאזל, הריבית בישראל מסרבת להיענות לקריאת הדרור העולמית? בעוד שהבנקים המרכזיים בארצות הברית

שנים רבות, הזהב נתפס כאחזור נוסטלגי, שריד מעידן כלכלי קודם. במערב, לפחות, מטבעות הפיאט שלטו ללא עוררין, והמטאל הנוצץ שימש בעיקר כאמצעי גידור נקודתי או השקעה ספקולטיבית. אלא שהתמונה המשתנה

שוק ההון, על שלל גווניו והזדמנויותיו, מעולם לא עצר מלנוע. הוא תמיד חיפש את החיבור הבא, את הטכנולוגיה שתשנה את הכללים, את הדרך שתנגיש השקעות לקהלים רחבים יותר. בשנים האחרונות,

שוק הנדל”ן הישראלי, ובפרט גוש דן, פועל תחת לחצים כבירים מזה שנים. בצד אחד, מצוקת דיור בלתי נתפסת הדוחקת מיליוני אזרחים לשלם מחירים שערורייתיים עבור קורת גג; בצד השני, מגמת

בעולם שבו קו החוף הולך ונעשה נכס יקר, כמעט מיסטי, ושבו מציאת קרקע לבנייה עם נוף לים במחיר שפוי נשמעת כמו אגדה אורבנית, ישנם עדיין מקומות חבויים המאתגרים את התפיסה

האם עידן העובד ההיברידי, שנדמה היה כאן כדי לזעזע את יסודות עולם העבודה, מגיע כעת לקיצו? השאלה הזו, שמרחפת מעל מאות אלפי עובדים ומנהלים ברחבי העולם ובישראל בפרט, מקבלת תפנית

שנים ארוכות התרגלנו לשמוע את הבשורה. ענקיות האנרגיה הגדולות בעולם, אלה שבנו את אימפריותיהן על מאגרי נפט וגז טבעי, הכריזו על מחויבותן הבלתי מתפשרת לעתיד ירוק יותר. הן הציבו יעדים

שנים רבות נתפסה חאניה, העיר הקסומה במערב כרתים, כיהלום נוצץ המזהיר רק בעונת הקיץ. התדמית הרווחת דיברה על יעד תיירותי מובהק, קוסם למבקרים בחודשים החמים ואז שוקע לתרדמה עמוקה עם

כינויים דוגמת “האיש החולה של אירופה” מהדהדים לאורך ההיסטוריה הכלכלית ביבשת, בדרך כלל כרעם ביום בהיר המבשר על שינוי דרמטי במאזן הכוחות. כאשר הוא מוצמד, כפי שקורה לאחרונה, למדינה שהייתה

שדות תעופה אינם רק נקודות יציאה וכניסה למסעות; הם למעשה מנועים כלכליים רבי עוצמה, המעצבים את הנוף העסקי והנדל”ני של האזורים הסובבים אותם. הרחבת נמל תעופה בינלאומי, בייחוד בלב אזור